The Outlaw, 1943, ביקורת

אני מאוד אוהב את הקולנוע הקלאסי של הוליווד אבל אל המערבונים עוד לא יצא לי לצלול מספיק. למרות שיש לי סקרנות לז'אנר מילדות רוב הכותרים שמצאתי הרחיקו אותי כי תמיד התמקדו בעולם גברי ומונוטוני עם מלחמות כבוד וגאווה שלא ממש מדברות אלי.

יש נושאים בז'אנר שאני מוצא מעניינים מבסיסם: האדם הקטן מול הטבע הגדול, הקאובוי הבודד שלא נותן לליבו להתמסר, הנסיון להקים עיירת חוק מתפקדת או חיי גלות שלווים מספיק, ההבדלים הקיומיים בסגנון החיים, לבוש וגישה בין נשים וגברים, הבחירה בין חיי גיבור רודף צדק לחיי פושעות חסרי מוסר ובאיזהשהו אופן הנוף והלבוש האיקוניים.

בצורה משעשעת, אלה דווקא לא הנושאים המרכזיים של המערבון הבא, אותו מצאתי מרתק. בעוד אורך רוב הסרטים מזמנו לא חצה את ה-80 דק' הוא כמעט שעתיים אבל מנצל את זמנו ביעילות ותמיד שומר עניין. הנושאים המרכזיים שלו - מיניות, חברות נפש ודמויות מתוסבכות - אינם ממאפייני הבסיס של המערבון, אך הם שזורים נפלא בעלילה ומקבלים פה טיפול כהלכה.

שם הסרט: The Outlaw

ז'אנר: מערבון, דרמה, אקשן

שנה: 1943

צבע: שחור לבן

אורך: 117 דקות

שפה: אנגלית

במאי: Howard Hughes

שחקנים: Jack Buetel

Walter Huston

Jane Russell

Thomas Mitchell (במקרה עושה תפקיד דומה גם ב-Secret of the Incas שהיללתי לפני שתי רשומות)

אל The Outlaw הגעתי בעקבות ג'יין ראסל המרשימה, אותי היא כבשה אף יותר ממרלין מונרו כשכיכבה לצידה ב-Gentlemen Prefer Blonds הבינוני. לפי הפוסטרים נראה שהיא אמורה להיות הסיבה המרכזית גם לכל צופה אחר להגיע אל סרט זה אך בצורה אירונית עם התהוות העלילה הזוג הראשי מתגלה דווקא להיות הומוארוטי.

הפקת הסרט הסתיימה בשנת 41', אך צנזורה, מפיצים מפוחדים ובעיות שיווק הובילו ליציאה מאוחרת לשנת 46'! הסיבות המתוארות הן המראה השופע של ראסל המפתה אך אני לא אופתע אם המצנזרים חשבו על דברים אחרים לגמרי כשאסרו על הקרנתו.

מערכת היחסים ההומוארוטית שבמרכז הסרט מרומזת ברמה מאוד בוטה, החל מדיאלוגים ועד העמדת השחקנים. אחת הסצינות מכילה השוואה בין קניי שני האקדחים שלהם והמיניות משפריצה על הצופה מתוך הסאבטקסט. מערכת היחסים בין הזוג היא כזו של אמון, אהבה והערכה למרות כל המכשולים שעולים בדרך כדי להפיל אותם. יחסית לסרטים עם זוגות הומוארוטיים מרומזים אחרים מאותה תקופה (Rope של היצ'קוק לדוגמא) חשבתי שיש פה ייצוג ממש חיובי שלהם.

הסרט מספר על שני פורעי חוק מפורסמים במיתולוגיה האמריקנית, דוק הולידיי ובילי הנער, והמעללות שלהם ברחבי המדבר כשהם מנסים להתחמק מהשריף פאט גארט. ג'יין ראסל,היא הדמות היחידה מבין הארבעה שאינה מיתוס מערבון ידוע, נכנסת לסרט באיחור אופנתי כשהיא תוקפת את בילי הנער על שרצח את אחיה. ארבעת הדמויות האלה ומערכות היחסים ביניהם מהוות את עמוד השדרה של הסרט הזה.

הנקודה החזקה של הסרט הזה היא התסריט, מתחילתו מאוד קשה לנחש את דרכו וכיצד הוא הולך להסתיים, הסרט מכיל מספר רגעים שמרגישים כמו נקודת שיא וכמעט כל מערכה מקיימת תפנית מסויימת בעלילה. למעשה התסריט הרגיש מתוחכם ומתחכם מספיק כדי להיות מערבון מודרני יותר מאשר מערבון קלאסי.

מערכות היחסים בין הדמויות מורכבות ומרתקות. כמעט כולן הן מערכות יחסים של אהבה (על גבול ההתאהבות) מהולות בשנאה, קנאה או כעס. זה יוצר מצב של דמויות מעט מטורפות, מאוד מלודרמטיות אך מאוד אנושיות שאין לדעת מה יהיה הצעד הבא שלהן.

הדמויות כתובות ממש טוב. קו העלילה אחיד ומהודק והדמויות שנכנסות ויוצאות ממנו בזמנן מפורטות ומנותחות אל מול הצופה. ניתן להבין את כולן וקל לפתח אמפתיה וסימפתיה כלפיהן. דווקא ג'יין ראסל נשארת יחסית אניגמה בשביל הצופה אבל אני מסכים לקבל את זה כדבר שיעניין אותי לחקור הלאה מאשר כדבר שיהרוס לי את חוויית הצפייה.

גם הייצוג הנשי בסרט טוב מאוד לתקופתו, ראסל מרגישה עצמאית, ערמומית ובשליטה על כל מה שקורה לה וברגעים שאולי לא - נותר מקום לפרשנות על סיבות מעשיה. באחת מסצינות האקשן בסרט היא רוכבת על סוס בכוחות עצמה ללא גבר מחובק במושב הקידמי וחשבתי שזה אימאג' מאוד מרשים.

אני רוצה גם לציין לשבח את הפסקול שמרשה לעצמו להשתרע כמעט על כל הסרט וללוות אותו לעיתים כמלווה להתרחשות, לעיתים כנוקט עמדה כלפיה ולעיתים כסאונד אפקטים נלווים. גישה מוזיקאלית זו הרגישה מאוד עקבית לאורך הסרט וגם הלחנים היו ממש מעולים וקליטים ולאחר הצפייה עוד יצאתי לחפש את הפסקול שלו (לא מצאתי).

הסרט שייך ל-Public Domain ונמצא במלואו ביוטוב.

מומלץ אם אהבתם: True Grit של האחים כהן, U Turn של אוליבר סטון ו-Down in the Valley עם אוון רייצ'ל ווד ואדוארד נורטון.

ציון: 72 מתוך 100

"יש! עקרו לפדופיל ציפורן!", 2013

נראה שאהרון קשלס ונבות פפושדו רצו לייצר פורנו התעללות שלא ייתקבל באור טראשי, אז הם השבו את ההתעללות כלפי אחת מהפוביות התרבותיות הכי גדולות שלנו.

אני חייב להודות שדווקא את כלבת מאוד חיבבתי, היה שם דמויות וייצוגים מעניינים של נשים וגברים כאחד, קונספט קצת בוסרי אבל שיש מה לתהות לגביו ושטיקים צילומיים חביבים. כשראיתי את הפרסומת לסרטם השני עוד לא ידעתי שהוא שלהם, ומראש הוא היה נראה לי נוראי. אז לפחות אני יכול להגיד שהפרסומת נאמנה.

כל מטרת הסרט מי מפחד מהזאב הרע היא להשען על השנאה והפחד האוטומטיים של הצופה הממוצע מפדופילים, רוצחים ואנסי ילדות ולהביא אליו פורנו התעללות שישביע את פחדיו היצריים. הסרט לא מנסה להיות הגיוני בציור דמויותיו או חלילה להיות מוסרי בשפיטה שלהן, אלא בצורה הכי בוטה לפנות רק ל"צורך" של הצופים לראות את הפדופיל עובר עינויי תופת.

למעט מספר סצינות אילמות עם ילדות קטנות וסצינה אחת עם בחורה צעירה הקאסט גברי ומבוגר בלבד. העלילה היא די פשוטה, חד משמעית וכמעט חסרת תפניות. מסופר על חבורת גברים שחוטפת חשוד ברצח ילדה, ובעוד הוא מתחנן אליהם שיתעשתו ויאמינו לו שהוא לא אשם, הם מענים אותו כדי שייספר להם היכן הסתיר את ראשה הכרות. נראה שכוכבנים רבים מן השורה הראשונה בארץ מצאו לנכון להוציא סרט שכזה לפועל.

רותם קינן הוא "הפדופיל" בטייפקאסט החנון-האשכנזי-המעורער שדבק בו משכבר, עם אחד הייצוגים הקלישאתיים של פדופיל - משקפיים, זקן, חולצה מכופתרת ומפרצים בשיער. התסריט מגוחך בחוסר מודעותו כשדב גליקמן אומר שליאור אשכנזי נראה יותר "כמו פדופיל" מקינן.

אני אתעלם לעתה מחורים עלילתיים כגון "עד כמה הפרשייה התפרסמה במדיה או לא", "כיצד מתווכת הדירות לא ביררה על עברו של לקוחה החשוד" או "איך גליקמן מתבלבל בין רוצח נכדתו לשוטר שתפס אותו, כשרץ סרטון ויראלי על שניהם ברשת".

למעט הרבה עצבים על יוצריו, הסרט לא היה אפקטיבי עלי בשום צורה. אני מבין שגורם המתח או העניין העיקרי שלי כצופה אמור לנבוע מהשאלה אם אמנם אותו חשוד אכן עשה את המעשה הנורא המיוחס לו או לא. אם הוא כן עשה את זה אז העינויים מוצדקים ואם הוא לא אז העינויים אינם מוצדקים..?

השאלה הזו לא מתחה או עניינה אותי כלל, כי מראש ברור לי שהפעולות שנוקטים גיבורי הסרט כלפי החשוד אינן כבילות ולא משנה מה הוא עשה. הדבר האחרון שעניין אותי כשראיתי את השתלשלות העניינים זה האם הוא עשה את המעשה או לא, מבחינתי מראש סימנתי את כל המענים אותו כדמויות הרעות וכלל אין לי עניין בסרט אם הן אינן נענשות או מבוקרות. והן בהחלט לא, הסרט נהנה ומתהדר בסצינות העינויים ה"מלהיבות" שלו כמו משחק כדורגל בו לחתוך אצבע נחשב לשים גול לקבוצה יריבה.

אם לנסות לקחת את הדמויות ברצינות או לנסות להבין אותן מעבר לאובייקטים בפורנו עינויים, נראה שהסרט מאדיר התנהגות אלימה, אטומה, יצרית, אימפולסיבית וחסרת מחשבה. אני לא מצאתי הגיון או עניין רב בהן - אם החשוד לא עשה את המיוחס לו, אז אני לא מבין למה המענים חושבים שלהמשיך לענות אותו יביא את התשובה. קשה לי להאמין שמישהו מאמין שלענות אדם ברמה הזו יוביל לתשובה אמיתית או יותר אמיתית מפיו.

עם זאת - אם החשוד באמת כן עשה את המיוחס לו, אז למה לעזאזל הוא כל כך מסתיר את זה מהמענים??? אדם שיש לו את חוסר האנושיות כדי לאנוס, לענות, לרצוח ולבתר ילדה קטנה שמסתכלת לו בעיניים לא באמת כל כך מתקשה להודות במעשים האלה ועוד במצב שהגוף שלו בסכנת מומים ועוויתות. ברור שהוא לא ייגלה זאת לחינם, זה הרי לא חוקי ולטובתו יהיה אם זה ישתמר בסוד, אבל במצב שהוא כבר רואה שתפסו אותו, קשרו אותו וכעת רק נותר לו להתענות ולמות????????

וכאן מגיעה הדרך שאני חושב שהסרט היה צריך להתנהל ובכך להיות יותר מעניין ומכבד את עצמו דרמתית:

אם אותו חשוד, במקום להתפתל, להתפלל, להתחנן אל מעניו שיניחו לו ושמעולם לו עשה את הדבר פשוט ייצא עליהם בכל הכוח, יגיד להם "אנסתי, רצחתי, אני לא מתחרט ואתם בחיים לא תבואו על סיפוקכם גם אם תקרעו אותי", ושיענו אותו כמה שהם רוצים בעוד הוא צוחק להם בפנים, אז אולי זה סרט שהיה מעניין. זה סרט שהיה טעון, זה סרט שהיה מכבד את דמויותיו, וזה סרט שבאמת היה גורם לי לתהות ולהסתקרן אם אכן הנאשם עשה את הדברים, או שפשוט הוא כבר הבין שהאנשים סביבו כל כך נעולים, מקובעים ועיוורים למטרותם שהדרך היחידה שלו להלחם בהם היא בקלף היחיד שיש לו עליהם - הסיפוק שלהם שהוא ייסבול.

לפחות אז לא הייתי מרגיש שאני רואה פורנו שנועד לתת לקהל את הסיפוק המעוות והלא מוסרי בלראות את הפדופיל מתענה, מתחנן, סובל ואז מתענה שוב, בזמן שהקהל מתבקש להריע במחיאות כפיים.

ציון סופי: 19 מתוך 100
מומלץ אם אהבתם: הארד קנדי

Secret of the Incas, 1954

רציתי להמליץ על סרט שממש הפתיע אותי לטובה, דרמת הרפתקאות עם גוון רומנטי. הגעתי אליו כשחיפשתי סרטים שהיוו השראה לסדרת אינדיאנה ג'ונס, שבעיני היא בעלת בסיס מאוד מעניין אבל כמו שאר סרטי שפילברג, עשויה רע מאוד. לשמחתי גיליתי סרט שעושה שימוש הרבה יותר טוב בכלים שלו, אם כי הוא הרבה יותר דרמה והרבה פחות אקשן, אבל פאלפי באותה מידה.

שם הסרט: Secret of the Incas

שנה: 1954

שחקנים: צ'רלטון הסטון, ניקול מאורי, ימא סומאק

הארי סטיל הוא שודד קברים אמריקאי שרמנטי שמנהל חיים כמדריך תיירות בפרו ומפלרטט עם גבירות מבוגרות ששוכרות את שירותיו. יום אחד מגיעה אליו עלמה צעירה ארופאית בשם אלנה אנטונסקו בבקשת עזרה להבריח אותה אל תוך ארה"ב והוא לוקח טרמפ על הבקשה שלה כדי לעצור בדרך במכרות של שבט האינקה.

החצי הראשון של הסרט מתרחש ברחובות העיר, שם מתנהלת ההכירות בין הדמויות והנסיון שלהם לברוח משם עם מטוס פרטי גנוב, החצי השני מתרחש במכרות שבט האינקה שם הם פוגשים משלחת ארכיאולוגים שבמקרה מחפשים עתיקות במקום בעת הגעת הגיבורים.

התסריט של הסרט פשוט מעולה, כל הזמן שומר על עניין, תמיד דואג לתחושת ודיעת הדמויות על המאורעות, יודע בדיוק מתי להכניס נושא חדש לעלילה ובצורה שתמקסם את הדרמה ככל האפשר. האינטרקציות בין הדמויות בנויות הרבה על פאנץ' ליינים ושורות מחץ שמשלבות הומור ודרמה ביחד. יש הרבה שימוש במשחקי מילים שנובעים מהרצון של הדמויות להסתיר ולגלות את הסודות שלהם, הרבה קריצות לקהל ברגעים שרק אנחנו יכולים להבין ודמויות שמתכוונות משהו אחד אבל מובנות כמשהו אחר.

גם מהליהוק והמשחק מאוד נהנתי, הכימיה בין הזוג הראשי כיפית למראה. כיאה לסרט משנות ה-50' דמות הגבר שובניסט אך האישה תמיד מעמידה אותו במקום, אינה מתביישת או פחותה ממנו, והיה איזון ממש טוב, מצחיק ומרגש ביניהם, מעבר לעובדה שמראש מורגשת משיכתם ההדדית.

פיסקת ספויילר: אחד הרגעים שריגשו אותי היה שהארי אומר לאלנה שבכי לא מזיז לו כתגובה לעצבות שלה, אז מיד היא משנה את הבעת פניה ואומרת "על רוב הגברים דווקא כן" בחיוך, אך אז כשהוא עוזב אותה היא בוכה באמת. זה היה מרגש לגלות שהיא באמת עבדה עליו, אבל לא איפה שחשבנו. יש עוד כמה רגעים עם רגישות עדינה שכזו בסרט.

הדמויות האחרות שסובבות את זוג הגיבורים כוללים את אד מורגן, חברו המסוכן של הארי סטיל, רודף בצע כמוהו, שמהווה סוג של מראה מכוערת לדמותו, סטנלי מורהד, ארכיאולוג שנשבה בקסמה של אלנה ומהווה מתחרה רומנטי לגיבורנו ו-קורי טיקה, זמרת משבט הילידים שנמצאים באיזור המכרות ומסתבר שהשחקנית באמת הייתה זמרת מפורסמת בתקופת יציאת הסרט.

לצערי קווי העלילה של המכרה והחבר המפוקפק של סטיל נסגרו בצורה פחות מורכבת משציפיתי וזה קצת הוריד לי מהרמה הכללית של הסרט, נוסף לכך יש כמה פרטים על חייהם האישיים של הזוג הראשי שעדיין לא היו ברורים לי כשהכתוביות עלו וחבל לי שלא קיבלתי יותר פירוט. אם זה היה סרט מימינו, הייתי מקווה שהוא יקבל המשכון!

בשורה התחתונה זה סרט מרגש, מצחיק ומותח שפועל גם על הרגש וגם על המחשבה, הוא טוב יותר מהרבה סרטים קלאסיים שזכורים מאותן שנים ונראה שדווקא הוא נשכח. מומלץ בחום.

ציון סופי: 81 מתוך 100

מומלץ למי שאהב: אני מתקשה למצוא משהו שממש דומה לזה חוץ מקווסטים ישנים כמו Gabriel Knight ו-Broken Sword ואולי גם סקיי קפטן ועולם המחר כסרט הרפתקאות רומנטי ושנון.

Lucky Luke, 2009, ביקורת

לאקי לוק הוא מדמויות הקומיקס המפורסמות ביותר באירופה, שנוצר בבלגיה של שנות ה-40'. הפרנצ'ייז חיי עד היום והיה אחראי כבר למספר עיבודים קולנועיים, אנימציות טלוויזיוניות ומשחקי מחשב. לסרט צרפתי זה חיכיתי עוד מלפני שיצא לעולם, אבל לא שמתי לב בכלל שהוא יצא מרוב שניסו לקבור אותו.
מדוע ולמה עשו זאת??? גיליתי שאין סיבה טובה.

אני לא זוכר את הרגע שאני הכרתי את לאקי לוק לראשונה, אבל בצעירותי יצא לי לראות פרקים מהסדרה וגם לשחק במשחקי המחשב. תמיד דמותו נראתה לי מושכת ומעניינת ואני חושב שהסרט הצליח לתפוס את מה שמצאתי בו, למרות היכרות לא גדולה עם חומר המקור.

שם הסרט: Lucky Luke

שנה: 2009

שפה: צרפתית

במאי: ג'יימס הות'

ז'אנר: מערבון, קומדיה, אקשן

לאקי לוק הוא מערבון צרפתי עם עיצוב מדהים, אווירה מסקרנת ותסריט עמוס, שלפעמים מתמקד בדברים הלא נכונים. למרות שהסרט רק שעה ו-40, הוא מסוג הסרטים הנדיר שאם היו חותכים ממנו סצינות הוא כבר היה עולה ברמה, בלי אפילו צורך להוסיף במקומן.

הגיבור והסטינגז הם כל מה שאפשר לבקש מסרט אקשן עם אוריאנטציה רומנטית, אך תוספות ודיאלוגים מיותרים הוציאו ממנו את ההנאה הבסיסית לאוהבי הז'אנר. העומס והקשב שהוא דורש מן הצופה לעיתים מייחד את הסרט ונותן לו תחושה של סרט אקשן שדורש קצת יותר מהממוצע אך התוצאה הסופית לא שווה את זה, והסרט היה טוב יותר נקי יותר.

דבר אחר שהסרט מתייחד בו אך מצליח בו בהצטיינות, הוא העיצוב הויזואלי. הצילום בסרט מדהים ממש, עם זוויות ותנועות מצלמה מדויקות ומוקפדות, גימיקים מקוריים ומפתיעים וצבעוניות זוהרת ומחוספסת כאחד. הבימוי הגראנדיוזי והרעשני מזכיר מאוד את באז לורמן (מולאן רוז', אוסטרליה).

מולנו איזון נפלא בין סוראליסטי לראליסטי בנסיון להעביר את סגנון הציור הקרטוני של הקומיקס. הם קלעו בהחלטה של מה מצטלם מעולה - הסוליות של לאקי לוק שהן כפולות מהנורמלי לדוגמא, לבין מה מצטלם רע - החיות הן אמיתיות ולא CGI סוף סוף.

הוריו של לאקי לוק נרצחו מול עיניו כשהוא היה קטן, בסצינת פתיחה מאיימת, טעונה ומרשימה. הפעם הבאה שאנו פוגשים אותו הוא בבגרותו, אקדוחן תופס פושעים שנשבע לא להרוג לעולם. כתוביות הפתיחה, כמו כל הסרט, בעלות קומפוזיציות מוקפדות בעיצובן.

הוא נקרא על ידי נשיא אה"ב להשליט סדר בעיירה המסוכנת ועמוסת הפשע דייזי טאון, מקום הולדתו של לוק וזירת ההתרחשות המרכזית של הסרט, שם הוא פוגש זמרת ברים מפתה בשם בל ושלל עיבודים לדמויות היסטוריות כמו קאלאמיטי ג'יין, בילי דה קיד ו-ג'סי ג'יימס.

כתובית השחקנית הראשית והשוט שברקע שלה

ללאקי לוק הבוגר, קאובוי בודד ומאצ'ואיסטי, עשו ייצוג של גיבור על כל יכול - לזרוק ערימה של קלפים באוויר ולקלוע בכולם לפני שייפלו ארצה או ללגום משקה חריף בצד אחד של הבר ולתפוס אדם מלהכות אישה בצד השני במהירות של קאט. זה היה ייצוג מיוחד, כייפי ומודע לעצמו. השחקן שליהקו לו סקסי (ז'אן דז'ארדין מהארטיסט, אבל כאן הוא נראה טוב) ואפילו הצילום מאדיר ומחפיץ אותו עם זוויות צילום תאוותניות.

חוץ מלוק השרמנטי הדמויות האחרות נעות בין שטחיות למעצבנות. ג'יין הייתה קצת מעניינת אבל לא אהבתי את הליהוק שלה, לג'סי היה עיצוב מדהים אבל כמעט ולא דרמה או אופי ובילי היה פשוט מעצבן.

בת הזוג של לוק לא קיבלה מספיק פיתוח וזה חבל. לא כל הפעולות שלה ברורות ונראה שהזוג לא מנסה לחקור אותן גם יותר מדי. למרות שהם "ביחד" בסוף, מקדים את זה יותר מדי זמן מסך בו כוונותיה האמיתיות נחשדות והכתיבה לא הצליחה לנכס את הדרמה הזו לטובתה.

לקראת סוף הסרט יש ריב בינה ללוק והם לא מתפייסים עד לסוף הקרב הסופי, כשברור שהם היו צריכים להתפייס לפני והיא תבוא להלחם לצידו. בכל אופן הזוגיות שלהם בעלת נוכחות יחסית חלשה וקיצור הסרט היה גורם לחיזוק הסיפור שלהם (אם כי לא היה מפריע לי פשוט עוד סצינות מהם).

יש סיקוונס ממש משונה של שניהם ביחד שמנסה לערב בין הרומנטיקה שלהם לדברים מגעילים שקורים להם ועדיין לא ברור לי מה הסיקוונס הזה ניסה להגיד וזה מצטרף לחלק הביזארי של הומור הסרט. רוב הזמן הבדיחות דווקא מתוחכמות ועובדות מעולה.

בסרט יש הרבה הומור אינטיליגנטי ומפתיע שמתבסס על פרטים קטנים וניואנסים. כשלאקי לוק מגיע אל דייזי טאון מקבל את פניו רק הקברן שמבקש לדעת את מידת נעליו, למקרה שגורלו יעלה ככל באי העיירה. במשפט הקטן הזה הם גם הצליחו להצחיק בעזרת האבסורד של הסיטואציה וגם להזכיר את האיום שבכניסה לעיר הזו.

בשורה התחתונה זה סרט כמעט טוב שיכל להיות טוב מאוד. הציון הנמוך שלו בימדב הוא בגדר בושה ואין לי מושג מדוע לא קיבל הפצה רחבה. אם זה היה יוצא אחרי הארטיסט זה בטוח היה היום הרבה יותר מוכר, וזה גם טוב יותר ממנו.

מומלץ בשל ייחודו.

ציון: 54 מתוך 100

מומלץ אם אהבתם: להרוג את המזל, ספיד רייסר, בונראקו, Shoot 'Em Up וסרטים של באז לורמן.

Epic, 2013, ביקורת

פשוט סרט מזוויע. זמן המסך של הסייד קיקים עולה על זמן המסך של הגיבורים, הסייד קיקים דוחים, מגעילים וקולניים. אין לי מושג למה הסרט שיווק את עצמו ככל כך רומנטי כשהוא כל כך לא. הבחורה נאבדת לחלוטין בתוך כל חגיגת הטוסטסטרון שהולכת שם.
הבחורה משעממת, חסרת אופי וחן, כמעט חסרת יכולת, בקושי עושה או חווה משהו חשוב במהלך הסרט, אביה נורא, ילדותי, סגור בעצמו, היסטרי, מכוער, מרגיש שהיא חיה בגהנום ופשוט מגיבה לזה בחיוך.
מי שאמור להיות בן זוג שלה אנמי כמעט כמוה, פחדן, לא נחמד, לא אצילי, לא מעריך אותה, אין שיחות מעניינות ביניהם, בקושי יש שיחות ביניהם, יש רק אי נעימות וחוסר רגישות ועם זאת היא תוקעת לו צרפתית רגשנית ועלובה בסוף הסרט. בכלל לא ברור למה היא מחליטה לסכן את כל חייה כדי לעזור לו, לממלכתו ולכל דמות אחרת שהיא פוגשת במסע המצער שלה.
כתיבת הדמויות פשוט נוראית, לא שומרים על עקביות, קשה להגדיר אופי של דמות שהיא יותר מסייד קיק קומי קלישאתי, הארגון העלילתי מפוזר לחלוטין. אין החלטיות מי הדמות הראשית - לא מבחינת קונפליקטים ובטח שלא מבחינת זמן מסך שמתפרש על עשרות דמויות שטוחות ושלדיות.
העיצוב הויזואלי יבש, אפרורי, בוסרי.
דמות הרע מטומטם ולא מעניין, בקושי יש לו אינטרקציה עם הגיבורים (ובכלל לא עם הגיבורה), המונולוגים שלו מרגישים כמו סטוק של אנטגוניסט בלי טיפת מחשבה מהכותבים של הסיפור על הצד שלו, שטחיות מטורפת.
עריכה סיפורית רעה, בלי להכנס לעובדה שכל הקונספט דורש השהיית ספק ענקית.
פשוט מתחת לכל ביקורת.
אין לי כוח לכתוב על הסרט הזה וגם לא מגיע לו יותר.

עכשיו אני חייב לדבר שניה על סצינת האקספוזיציה של הגיבורה, מעבר לעובדה שהסרט עמוס בדמויות גבריות דוחות, וולגריות, חסרות מודעות עצמית או כל מידת דרישה להיות חינניים, נעימים, מזמינים או אפילו לספק\לרצות את האדם שמולם, סצינת האקספוזיציה של הגיבורה ממש נודפת מהגישה הזו.

מכל הדברים בעולם החליטו להכיר לנו אותה דרך "דיאלוג עם דמות זר" (שלא ישוב בהמשך) שייצג את הצופה ויימשוך מידע מהגיבורה דרך שאלות שהקהל עצמו אמור לדרוש, זהו כלי קולנועי ידוע בהצגת גיבור, זול אך לא קטלני, אשר בדרך כלל לוקח דמות סקרנית של "מראיין" כדי להוות דיאלוג אקספוזיציונאלי לעלילה.

אז איזו דמות טובה יותר לייצג את קהל היעד של סרט זה יותר מ - נהג מונית שחצן, שמן וברברן שתגובתו הראשונה אל הגיבורה השתקנית היא - "she talks!". תנו לי רגע להקיא פה, מה למען השם עבר בראש של התסריטאים האלה, ולאחר מכן בראש של מנהלי השיווק של הסרט הזה שפרסמו אותו כסוג של דמדומים לכל המשפחה. לפחות האזהרה "מהיוצרים של אייס אייג'" נמצאת שם.

אם זה לא מספיק מזעזע היא פשוט מגיבה אל נהג המונית בצחקוקים וחיוכים מנעימים וסלחניים וכך גם תעשה לשלל הדמויות הזכריות הדוחות שיקיפו אותה במהלך הסרט.

בקיצור ביי ביי ביי אמא של הביי.

11 מתוך 100

Man of Steel, 2013, ביקורת

יש לי מזל רע עם סרטי גיבורי על עכשיויים - הם פשוט עשויים נורא בעיני. אין לי בעיה עם העלילות שלהם או עם הייצוג המחפיץ שלהם לגברים חלילה, אבל איךשהו תמיד הבימוי באנאלי, התסריט לא מתייחס לדמויות, לשחקנים אין חומר לעבוד איתו והקצב מצליח לשעמם אותי מהשניה הראשונה.

הענק, ת'ור, וולברין וספיידרמן המופלא הם רק חלק מהסרטים שתרמו לגיבוש הדיעה הזו אצלי. אפילו כשלוקחים במאים מעניינים (קנת בראנה, מארק ווב, מישל גונדרי) או שחקנים טובים (אדווארד נורתון, רנה רוסו, ג'נוארי ג'ונס) זה לא עוזר ולרוב התוצאה הסופית מביכה בעיני.

לאחרונה הופתעתי לגלות מספר סרטי קומיקס שהפתיעו אותי לטובה... דרד המדהים, גרין לנטרן המתוק וקפטן אמריקה הממוצע, שאולי נותנים לי תקווה אל הז'אנר הזה.

גם סופרמן החדש, איש הפלדה, מצליח להנצל מהקללה והתוצאה הסופית היא סרט מהנה ומעניין, שאשמח לראות בשנית ואיני יכול לחכות להמשך שלו. אני מרגיש שיד הבמאי, זאק סניידר, נוכחת ואני אפילו יכול לדבר על הסרט הזה כסרט שלו, דבר די מרשים בעיני. אמנם נראה שסניידר ניסה לשנות את סגנונו בסרט הזה, אבל זה נראה כמו פיתוח אישי שלו שאינו קשור למפיקים או לדרישות מפלצתיות וכובלות, שמורגשים לי מסרטי גיבורי על אחרים שראיתי.

שם הסרט: Man of Steel (איש הפלדה)
שנה: 2013
במאי: זאק סניידר
ז'אנר: מד"ב, דרמה, רומנטיקה, גיבורי-על

אני אוהב את זאק סניידר. הסרטים שלו לא תמיד טובים אבל אני לרוב נהנה מהם וכמעט בכל סרט שלו יש לפחות דבר אחד חדשני או מעניין שאני נהנה לחקור. חוץ מזה אני אוהב ומעריך את ראיית העולם הנשקפת מסרטיו - כזו שמאדירה אומץ, טוב לב ודמויות שאמוציות מכתיבות את התנהגותן. הוא מביים בגראנדיוזיות וראוותנות, ולעומת במאים אחרים בסגנון, לרוב זה עובד לו.

כך לדוגמא סיקוונס הפתיחה הכאוטי ב"איש הפלדה" מצליח לקנות אותי אחרי מיקוח קל. אמנם הסצינה רועשת, מבלבלת, ועמוסת רגש עוד לפני שהצופה מבין בדיוק ממה הוא נובע, אבל סניידר הצליח לשכנע אותי שסגנון הבימוי הזה הולם את הסיקוונס שכן הוא מבטא הכי טוב את תחושת גיבורו. נוסף לכך הערכתי את דחיסות המידע ודרישת הריכוז הגבוהה מן הצופה והסכמתי להתמודד עם האתגר.

סניידר מצליח ללמד אותנו על הוריו של סופרמן יותר משקאל-אל יידע אי פעם. היה ממש מקסים לראות כמה כבוד סניידר נותן להם, כאילו היו גיבורי הסרט בעצמם. איילת זורר אגב נותנת אחלה תפקיד וישר מזכירה את הייצוג הנשי החיובי שמאפיין את בימויו של סניידר.

עד שאוכל להשיג סקרינשוטים תסתפקו בפוסטר הכי טוב שמצאתי. והוא אפילו לא רשמי.

מהסיקוונס הזה קאט אל קלארק קנט הבוגר. אנו ישר רואים את הבן אדם השלם, כאילו באמת היה אדם רגיל, כאילו כדי להבהיר עד כמה אינו קשור בתודעתו לאירוע המכונן של חייו, כאילו כדי לתת לנו תחושה של דף חלק, של עולם מנותק לחלוטין מהפנטזיה שהקדימה אותו. קנט משתלב נפלא בין בני האדם ומתקבלת על הדעת העובדה שקשה להם לגלות את זהותו האמיתית. יפיפה בעיני שההיכרות הראשונה של הצופה עם דמותו היא כבוגר, כמו שאנו אמורים לזהות אותו - השאר הם זכרונות ומחשבות.

ואכן מהלך תסריטאי זה איפשר להכניס את היסטוריית חייו של קנט דרך פלאשבאקים שפוקדים אותו במהלך החצי הראשון של הסרט ונותנים לתסריט את המימד הרוחני חולמני שלו, שבא לידי ביטוי גם בסגנון הצילום. הצילום חופשי ודינמי, מצלמת כתף שלא מתביישת להתקרב יותר מדי לדמויות, העריכה מצטלבת בין צילומי נוף ופרט של חפצים הממלאים את הסצינה או הדמיון. אהבתי מאוד את הרעיון של לביים את סופרמן בצורה אינטימית ומהורהרת, הצילום מתמקד על טקסטורה ותחושה של דברים עם הרבה קלוז אפים.

כניסתה של לואיס ליין, בגילומה של איימי אדאמס המקסימה, הופכת את הסרט למאוד מבטיח. להפתעתי תפקידה היה גדול ומרכזי, סצינות רבות הן בכיכובה והיא אפילו מקבלת ווייס אובר. הסרט מנסה להעביר את הסיפור גם דרך העיניים שלה ולכן חבל שבחלקו האקשני של הסרט אין לה תפקיד עלילתי חשוב מידי.

בכלל נראה שהסרט לא סגור מה הוא רוצה להיות ועד כמה רומנטי הוא רוצה ללכת מבחינת לואיס וסופרמן. מצד אחד נראה שבימוי המשחק והצילום שמים על זה דגש, עם זאת התסריט לפעמים לא תואם וחותך הרבה סצינות ביניהם באיבם. הסרט הרגיש כל כך קרוב ללהראות את לויס בורחת מסופרמן כדי להצליח לנשום, מקפצת מרוב התרגשות מסביבו ומודה בפניו בביישנות שהיא מאוהבת - שאני פשוט לא מבין למה היוצרים לא הלכו עם זה עד הסוף.

ועכשיו אחד של איימי אדמס. מישהו אולי רוצה להסביר לי למה היא לא מופיעה בשום פוסטר רשמי???

בחצי השני של הסרט צצות בעיות הרבה יותר גדולות. בעיני בחירת הרעים לא הייתה טובה, הם השתלבו רע עם קווי העלילה הראשיים - לואיס לדוגמא, ולא תרמו לפיתוח שלהם. גם הסיפור שלהם לבד לא היה כזה מעניין או מפותח כי אם דל והם היו בעלי מניעים, עומק או אסטרטגיה מינוריים.

בעצם לא מפריע לי שהאויבים בסרט הם שוליים תסריטאית, אני מבין שזה סרט פתיחה לפרנצ'ייז שצריך קודם כל לבסס את הקונפליקטים הבסיסיים של גיבורו, מצידי גם שלא יהיו אויבים מוחשיים בכלל אם הקונפליקטים הפנימיים טובים. הבעיה שלי היא שבגלל שהסיפור שלהם היה כל כך חלש והאקשן איתם ניסה להיות כל כך חזק, המפגש פשוט הרגיש נמרח. היו כמה רגעים מרגשים שבוימו וצולמו נפלא, אבל הם כמעט נאבדו בתוך התערובת הלא נגמרת.

בשורה התחתונה, גם אם בכיף הייתי נכנס עם הסרט לחדר העריכה, יצאתי ממנו ברושם מאוד חיובי, הוא העלה לי את ההערכה כלפי הבמאי ואני לא יכול לחכות לראות את סרט ההמשך.


ציון סופי: 60 מתוך 100
מומלץ אם אהבתם: כרוניקה בזמן אמת, סקיי קפטן ועולם המחר, אדם על הקצה.

Balls Out: Gary the Tennis Coach, 2009, ביקורת

שם הסרט: Balls Out: Gary the Tennis Coach
שנה: 2009
ז'אנר: קומדיית תיכון
במאי: דני ליינר (אחי איפה האוטו שלי, הרולד וקומר)

לי תמיד היה קטע עם ילדים רעים. התנהגותם מרתקת אותי כי הם מרגישים לי כל כך הפוכים ממני, אבל בלי פלצנות הם פשוט עושים לי את זה. אחד הדברים שמעניינים אותי בסרטים עם גיבורים מהסוג הזה הוא הצלילה אל תוך עולם ערכים שהוא הפוך לחלוטין משלי וממה שאני מאמין בו.

בשנות ה-80' יצאו הרבה סרטים שהתגאו בגיבור מתנשא, חצוף, שובב ומרושע שחמק מלקח בסוף הסרט ואף לימד לקח את האחרים. אני מאמין שצופים, צופות והורים רבים הביעו התנגדות לייצוג זה ומאז הוא נסגר עמוק בארון ויוצא רק כדמויות צדדיות הנענשות על מעשיהן למען ריצוי והרגעת הצופים.

אני חושב שאם קהל ההמון יינסה לשאוף יותר לגישה של הבנת האחר מאשר לבקר אותו תהיה אפשרות לסרטים מעניינים יותר. במקום זה נראה שהקהל כופה את עצמו על דמויות ועולם הסרטים וכל דמות מקבלת את הסוף שעולה בקנה אחד עם מערכת האמונות המודרניות הנאורה. אפילו אם בעולם האמיתי ללא פיקוח הצנזורה הדמות הייתה מגיעה למקומות שונים ולוקחת החלטות שונות לחלוטין.

Balls Out: Gary the Tennis Coach הוא סרט קומדיית גועל אמריקאית טיפוסית לכל דבר, רק שנראה שהוא מכוון לקהל שנמשך לגברים. לפני שאבחן אם אני צודק או לא, תודו שזה קונספט מבריק, שכן זה בדיוק ההפך מקהל היעד המקובל של הז'אנר. עם זאת, עלילתית אין בסרט הבדל נראה לעין ומהתקציר שלו אי אפשר לנחש את מה שאני ניחשתי עליו בזמן הצפייה.

הסרט מספר על גארי, שרת תיכון חרמן עם אובססייה לטניס - משחק שחי בצל מסורת הפוטבול האמריקאי. יום אחד מת מאמן הטניס של התיכון וגארי יורש את מקומו ומוביל את הקבוצה אל משחק הגביע. במהלך הסרט גארי פוגש ומכיר דמויות מגוונות כמו ג'ני, בת המאמן המנוח שעימה הוא רוקם קשר מיוחד, סטיב, מורה מופנם שמצוות אל גארי באימון הקבוצה ומייק, השחקן המצטיין של הקבוצה.

גיבור הסרט משוחק על ידי שון וויליאם סקוט. הוא לא סתם דמות ראשית אלא מרכז כל הסרט, שמתחלק בין סצינות שלו לבד לסצינות שלו עם דמויות צדדיות. סקוט מגיש כאן תעתיק מאוד דומה לדמותו המזוהה ביותר, "סטיפלר" מאמריקן פאי. התסריט כל כך בנוי על השטיקים המוכרים שלו שאני תוהה אם הסרט בכלל היה נוצר אילו היה מסרב להצעה.

אמנם יש לסרט עלילה, אבל נראה שהרעיון האמיתי שלו הוא לשים את שון וויליאם סקוט בכמה שיותר מצבים מיניים או מיניים-מרומזים. החל מההתרחשויות ועד השוטים, הסרט הוא שעה וחצי של בהייה בשחקן. אני מנחש שסט הצילומים בחן את גבולות הנוחות של המשתתפים ובייחוד את שלו שכן חלק מהבדיחות הן עם דמותו אבל הרבה מהן דווקא על חשבונה, וחוצמזה חצי מזמן הסרט הוא מתערטל בגופו השרירי.

אני חושב שכל שחקן אחר שהיה עושה את הדמות היה נותן לה אופי שונה לחלוטין. יש בו משהו מאנייקי, סליזי וערמומי אך גם מפתה ונחשק. אני חושב ששון וויליאם סקוט חתיך מאוד והסיבה שהוא לא נחשב שחקן סקסי זה בגלל התפקידים שהוא לוקח שהם בדרך כלל מגעילים, כמו פה.

הסרט לעיתים מפיל על הצופה ללא הכנה רגעים שנראים דרמתיים, רוחניים או אינטימיים, שעוסקים בבדידות והגשמה עצמית. כשהם מופיעים עולה תחושה מאוד משונה - האם הסרט מנסה לומר משהו? לקחת את עצמו ברצינות? האם היוצרים מתעניינים בקומדיה הפורנוגרפית שמפוצצת את המסך או שהיא רק אמורה לתאר את עולם הגיבור, ולהוות קונטרה לעולם האמיתי, שהסרט מנסה להזכיר לנו שקיים מעבר?

עוד דבר בהקשר ולטובת הסרט הוא הצילום, שלא הרגיש נוצץ, מיופייף או פוטושופי כלל לעומת סרטים בסגנון הזה בד"כ מהוליווד. אולי מעצם ההפקה העצמאית הצילומים והתאורה הרגישו אמיתיים וטבעיים וזה חיזק את תחושת האוטנטיות ברגעים היותר שקטים ומתונים של הסרט.

כסטייה מוחלטת מהז'אנר, מעטות כמות הנשים בסרט או גופן החשוף. ג'ני, הבחורה הראשית, שונה לחלוטין מדמויות מושאי האהבה הנפוצות בז'אנר הזה. היא אוקוורדית, שקטה, לובשת בגדים כהים וארוכים ונתפסת כבחורה הגיונית, אינטלקטואלית, בודדה וקצת דכאונית.

הסצינות שלה עם גארי מרגישות כלקוחות מסרט אינדי אחר לחלוטין והבדל הגיל ביניהם (והגישה והמזג) היה מרענן ומבורך. עצוב לי שיוצרי הסרט לא הלכו עם מערכת היחסים הזו עד הסוף ולמרות העיסוק הממוקד במתח המיני ביניהם ולמרות שהסרט חוצה גבולות הרבה יותר בוטות מהבדלי גיל דווקא בנקודה הזו הסרט שם לעצמו גבול.

אני חושב שלסיים את גארי עם ג'ני היה הופך את הסרט לסיפור מסע אמיתי יותר, עם שינוי משמעותי יותר וחושף על שניהם צדדים חדשים והרבה יותר מעניינים, מפתיעים ומעמיקים מאשר הדרך שסגרו את הסיפורים שלהם.

שתי הבחורות האחרות שבסרט, אישתו של המאמן המנוח ומורה לספרדית מבית הספר, הן הרבה יותר סמליות והרבה פחות מעניינות. הן מיניות וסליזיות אבל אפילו להן אין סצינות עירום ונראה שהסרט פחות מתלהב מהן מאשר כל שטות ששון וויליאם סקוט עושה בתחתונים שלו.

מהתחושה שלי הייתי בטוח שמי שיצר את הסרט הזה הומו. הוא מרגיש כמו אסופה של פטישים מודחקים, שאם תרבות ההחפצה הנשית הייתה שוות ערך גם על גברים בטח היה להם כבר שמות. אפילו השחקן הכי טוב בקבוצה, שאמור להיות מיטונימיה לקבוצה עצמה, ממש חתיך ויפה וזה מוסיף לתחושה המדוברת.

ועכשיו קצת ספויילרים מהסרט למי שרוצה לדעת את רגעי השיא שלו מבלי לראות אותו, או לפני: גארי סוחט את התחתונים שלו לתוך משקה הבוקר שלו, גארי רץ רק בתחתונים ברדיפה אחרי שחקנים מקבוצתו, גארי מזמין זונה עם סטרפ-און שתשכב עם שחקן מקבוצתו, לאחר מכן היא מזיינת את גארי בתחת, גארי מפשיט שחקן שלו וזורק אותו למקלחות, לאחר מכן מצווה עליו ללבוש את הבגדים המיוזעים של עצמו, גארי מפנטז שהוא מזיין גמדה וגארי מעודד תלמיד שלו לצאת מהארון.

אגב, הסרט לא יצא בכלל בHD. כנראה שהוא ממש נידח.

ציון סופי: 70 מתוך 100
מומלץ אם אהבתם: Napoleon Dynamite, I Love You, Man והמיוזיקל של ג'ון ווטרס Cry Baby.

Hyper Police, 1997, פרק 1

וואו, איך שהפרק הזה העיף אותי.

הסדרה הייפר פוליס נכנסת לז'אנר טלוויזיוני שאינו נפוץ באנימה והוא הדרמה המשטרתית. נראה שהסדרה כל פרק תביא תעלומה חדשה ותסבוב אחר עבודת הגיבורים כחוקרים וציידי ראשים. אותי הז'אנר הזה מעולם לא עניין במערב, ייתכן שבגלל חוסר ההתפתחות העלילתי ודמותי שהרגשתי ממנו, או העובדה שאלו לרוב סדרות עם מספר פרקים לא פרופורציונאלי. מספר הפרקים של הייפר פוליס הוא אינו חסר פרופורציות ואם הדמויות והעלילה יתפתחו בהמשך הסדרה זה יפתיע אותי לטובה, אבל דבר אחד יש להייפר פוליס בענק על כל הסדרות המערביות בז'אנר וזה הייצוגים שלו.

הגיבורה, נטסוקי, ילדה חתולית צעירה ושמחה, הייתה ממש מתוקה בעיני ואף מצאתי בה הזדהות. היא הוצגה כנחמדה, מתחשבת, ותרנית, מצחיקה וחייכנית ועם זאת אמיצה ואמביציונית שעם קצת מזל וקצת שכל יכולה לעמוד בפני עצמה בשדה הקרב. הפרק מלווה בווייס אובר שלה וזה מחזק את הקירבה וחיבה כלפיה. נראה שיש משיכה הדדית בינה לעמיתה המבוגר לעבודה וזה פשוט העיף אותי.

העמית, באטאנן, סוף סוף גבר, גברי, חייתי (תרתי משמע), בוגר, שרירי, בנוי היטב, מזוקן, גבוה, ופשוט סקסי, שהוא גם חרמן אבל לא מגושם, נחמד אבל לא ביישן והוא אינו מוצג באור שלילי או נדחק לצד העלילה. זה פשוט מדהים בעיני שיש גיבור כזה, ייצוג מרתק, שרק גורם לי לרצות לחקור אותו לעומק.

באטאנן מקבל הרבה סקסואליזציה, שזה מדהים בפני עצמו, אבל זה פשוט הדליק אותי לראות את הזוגיות בינו לנטסוקי. יחסי הכוחות, הכימיה והמשיכה ההדדית ביניהם, שבאים לידי ביטוי גם בעיצוב הויזואלי שלהם, היו בדיוק מה שאני מחפש כרגע באנימה. אישה קטנה, אמיצה וטובת לב שמוגנת על ידי גבר גדול, כל יכול ומחוספס.

נראה לי שקהל של שונן פוחד מייצוגי גברים כמו באטאנן, בשוג'ו אין לי מושג איפה מסתירים אותם, והתוצאה היא שבקושי רואים דמויות כאלה, ביחוד לא עם אוריאנטציה רומנטית. זו תופעה שאינה רק נוגעת באנימה אלא בקולנוע כולו, זה סוג ייצוג שהיה נפוץ יותר בשנות ה-80' ודעך עם הזמן ואכן אחד הדברים שעלו לי במהלך הצפייה הוא סרט הרפתקאות ה-80s האהוב עלי - Deathstalker II.

הייצוג השלישי והמרתק שהפרק מציע הוא של בחורה חדשה שמצטרפת לצוות - היא גבוהה, יפה, גברית ושרירית. ייצוג מדליק שנכחד מהעולם גם הוא, ייצוג מתחילת הפמיניזם בקולנוע, כשהיה חשוב לשים דמות שתראה שנשים הן בעלות יכולות כמו גברים, גם אם שאר הייצוגים ביצירה גורמים לחשוב אחרת. אני מעדיף את המאזן שהסדרה מציעה יותר מהמצב הנפוץ כיום בו מפשיטים כל מאפיין "גברי" ו"נשי" מהגיבורים בשביל לא להעלות כלל את דיון הפמיניזם שובניזם.

לא הוצגו דמויות רבות אחרות בפרק, דבר שמבחינתי הולך לטובת הסדרה שנראה שקודם מעצבת את הגיבורים שלה. יש בחורה ממושקפת שמארחת את הגיבורים בבית קפה ואפילו היא הייתה מתוקה בעיני וזה מדהים מהיותי אחד ששונא לרוב ייצוגיי דמויות ממושקפות, בייחוד בשונן.

הניצחון השני שיש לסדרה הזו על סדרות המשטרה המערביות היא הסטינגס והעולם שלה, עוד גורם שלא יצא לי לשקול לגבי הז'אנר הזה וללא ספק חלף ממוחם של התסריטאים המערביים. סוף סוף לא צריכים להתעסק בערים קיימות ועלילות שנלקחו מהחדשות כשעולם הסדרה הוא סייברפאנק, וזה מתחבר נפלא עם כל התחושה השנות השמונימית.

עולם הסדרה מכיל בני אדם וחיות אדם החיים בשכנות קרובה ולמעשה מכאן נובעת העבודה של הגיבורים. מאוד נחמד לראות סדרה ש-furry ואנשי חיה הם מוטיבים מרכזיים בה, עוד קונספט שכוח ויפיפה בעיני. חלק מאנשי החיה האלה עוברים סקסואליזציה, לחיזוק תחושת ה-80s הסליזית, ומתתי על זה. אפילו המפלצות בעלות גופים יחסית אנושיים, דבר שגורם להן להרגיש ערומות ומעורטלות.

מעניין אותי מה תביא המשך הסדרה ואם אצליח לסיים אותה.
לפרק זה אני נותן ציון 8 מתוך 10, אם לא יותר. (: