המשכתי עוד פרקים מן האנימה Kamichama Karin בצפייתי עם גל. תסריט הסדרה עומד איתן, הפרקים בנויים היטב, עם תשומת לב רבה לקצב ודיאלוגים - הן ברמת כל פרק בפני עצמו והן ברמת ההתפתחות הכללית שלהם בסדרה.
הסדרה מרגישה המשכית ולא אפיזודית דרך אמצעים כמו הדיאלוגים (בקלות יידברו על התרחשויות פרקים קודמים כאילו קרו בפרק נוכחי, ללא פלאשבקים או דיבורים אקספוזיציונאליים) או מקומות פתיחה וסיום של הפרקים, שלעיתים כוללים קליף האנגרים מפתיעים.
מורגש לבנתיים שהסדרה מפרקת את ז'אנר המג'יקאל גירל, אני דיי בהלם שהחתול נכנס כסיידקיק מאסקוט ודמות ראשית בפרק 5 (!) כאשר לרוב להכניס אותו בפרק 2 בסדרות כאלה זה נחשב לא רגיל.
הסדרה מזכירה לי בצורה יוצאת דופן את Princess Tutu, החל מהנושאים הכלליים שהסדרות חולקות - רומנטיקה, חברות, סודות אפלים ודביקה לתודעה של הדמות הראשית בכל הנוגע לגילוי העלילה. ממשיך בסטינגז הכללי של העלילה - גיל הגיבורים ורוב ההתרחשויות הן סביב בית ספר אך מתעסקים בדברים שהם הרבה יותר גדולים ממנו. וכלה בסגנון התסריטאי, שמאוד מנסה לדחוס את הדרמה, לא עושה לעצמו חיים קלים באשר להחלטות ותחושות הדמויות ונותן דגש מכובד למימד הזמן בעלילה.
בנוסף לסיטואציה שציינתי בפוסט הקודם מפרק 2, בה אנו נותרים עם הדמויות בהליכתם מבית הספר אל ביתם, אשר מראה חשיבות מאוד גדולה לזמן ולחשיבותו (ההליכה בין הבית ספר אל הבית יצרה פיתוח דמויות, היוצרים החכימו לשים לב לכך ולהציג אותו בפנינו), פרק 4 פותח בסצינה לילית, ומותח אותה לאורך של סצינת שיא בפרק כאשר שלושת הדמויות הראשיות מתקבצות באותה קומה ומתדיינות על המאורע שאחת מהן חוותה. הסצינה העוקבת מציגה את הדרך מן הבית אל הבית ספר בבוקר ומכילה בתוך עצמה תוצאות ישירות של הסצינה הקודמת, שבתחילתה בכלל נראיתה כסצינת הקדמה לפרק, כזו שתעלה את קונפליקט המרכזי שלו ותגלוש ממנו הלאה אל הסיפור עצמו בסצינה העוקבת.
רק הפעם התחלתי לקלוט את מילות שיר הפתיחה.. הן ממש מבשרות רעות! כל ההפקה של הסדרה הזו נראית לי פשוט מרתקת ואני מת לדעת מה קרה בה, זה ממש נראה שעמדו מאחוריה אג'נדות ואידיאולוגיות מאוד ספציפיות. מרגיש שהיוצרים מנסים לקחת את עולם הסדרה ולהתייחס אליו בראליסטיות מוקצנת, או לפחות מוקצנת יחסית לגישה הכללית המוצגת באנימה ושאר העולם.
אני עדיין בהלם שיוצרת המנגה היא זו של פיטה טן.... סנו פרי שוגר.... ודי ג'י צ'אראט??? איך שלושת הסדרות מעטות-העלילה האלה כמעט חסרות-הדמויות האלה קשורות לקאמיצ'אמא קארין?? חוץ מהארט כמובן.. שהוא פשוט יפיפה, מאוד לטעמי, מקסים. חבל על האנימציה ולרוב גם הציורים המזעזעים ועצלניים למראה.
למרות כל המחמאות, ובאמת שהסדרה הזו עוברת כל גבול ציפיה שהייתה לי, אני עדיין מרגיש שהסקרנות\מתח\התלהבות שלי מהפרקים הנ"ל אינה בשיאה וההסבר שלי הוא שאיני מרגיש שיש ממש הבטחה לכוח אפל שעלול להתפרץ ולהחריב את הכל בכל רגע, דבר שהיה בכל האנימות שהכי ריתקו אותי, אני חושב, ובהחלט מוצרך בפרקים הפותחים של קאמיצ'אמא קארין, בהם הרעים הנוכחיים (שגם ידוע שיהפכו לטובים בהקדם) אינם מרגישים מאיימים במיוחד בלשון המעטה. השתלת סצינה אחת בכל פרק של רמיזה לסכנה המתקרבת שהסדרה מבשלת לצופיה (אני מקווה!) היית משפרת לי פלאים ועשויה להעלות ציון אחד מעלה לכל אחד מהפרקים. למעשה האנימציה, אולי, גם משחקת משחק קטן בנושא הזה.
ציוניי:
פרק 3: 6
פרק 4: 7
פרק 5: 6+
פרק 6: 7
דעתה של גל על פרקים 3-6:
http://allemandanotes.blogspot.co.il/2013/05/kamichama-karin-3-6.html
אני וגל התיישבנו לראות את התוכנית Kamichama Karin ("קארין האלוהימית") בסקפטיזם מוחלט. אני מקווה שלכתוב עליה בלוג צפייה לא יוריד מוטיבציה לכתיבת ביקורת כשאסיים את הסדרה, כי נכון לעכשיו אני מרגיש שאני חייב לזעוק עליה מהגגות - היא פשוט מעולה!
כשראיתי את תמונותיה ב-bakabt, דקות ספורות לפני שהתחלנו את הפרק, אמרתי לגל שממש נראה לי שאעשה לסדרה הזו drop - אנחנו במרתון של דרופים, רואים סדרות גרועות אחת אחרי השניה (Itsuka Tenma no Kuro Usagi ו-Arcana Famiglia המחפירות, לדוגמא). שמונת הסקרינשוטים שברכו את פניי באתר נראו ציורים ברמה נמוכה עד צחוק, הציורים בכל מקרה מזכירים את פיטה טן (אותו מאייר\ת), אז עכשיו גם האנימציה השם ישמור.
כשנכנסים לפרק הראשון של הסדרה הזו הדבר הראשון שבולט בו הוא קליפ הפתיחה, עם השיר של Ali Project! הקליפ כהה, שחור, מאיים, ממש לא מה שהפוסטרים, עיצוב הדמויות והשם יכולים להבטיח! אחרי שנגמר והרבה לפני שהצלחתי לעכל אותו, ישר שוט הפתיחה של הפרק מרגיש כאילו הגעת למקום הלא נכון. גיבורת הסדרה המתוקה והסוכרתית בעלת העיניים הענקיות והגוף הקטן מתהלכת בפארק חשוך מצויידת בעששית קטנה ושני חתולים מלאכותיים. היא מתקרבת לעבר מפלצת שנמצאת באמצע הפארק ושלושה ילדים רצים לעזרתה, נראה שמכירים אותה. הם עושים טרנספורמציה משותפת, הופכים למאג'יקל בויז, המפלצת תוקפת את הגיבורה ופתאום היא נכנסת לאיזהשהו הלם של (מה שנראה כמו) פלאשבאק, אם כל מה שראינו לא מספיק דחוס, מפתיע ומבולגן. מהפלאשבאק מתחילה הסדרה האמיתית, ואז הסיפור מסופר כאילו ברטרוספקטיבה.
הסיפור מספר על ילדה שהוריה נפטרו וכעת חיה עם דודתה הנוקשה. הפרק הראשון מקבל את פני הצופים בהתמודדות עם מוות, שכן גם חתולה האהוב מת בפרק הזה והיא קוברת אותו. הסדרה מצליחה באופן נפלא לתמרן בין דכאון לתקווה, פסימיות ואופטימיות, קומדיה ודרמה.
לקחנו כמה שעות בין הפרק הראשון לשני ובזמן הזה אני שקלתי האם אני רוצה להמשיך אל הפרק השני או לראות את הראשון שוב. לא האמנתי שמצאתי סדרת אנימה שהפרק הראשון שלה כל כך בלבל אותי, ולמעשה גם כל כך הרשים אותי, שהרגשתי צורך לראות אותו בשנית. לאחר מכן החלטתי לא לעשות לו יותר מדי האדרה כדי לא להתאכזב בהמשך. אחרי כל זה עדיין הייתי סקפטי לגבי הסדרה. נתתי לפרק הזה 8 והתקדמנו הלאה. אני לא יכול לחכות לראות אותו שוב ולגלות את כל המון הדברים שחבויים בו בצורה כה חידתית, מסקרנת ונפלאה.
הפרק השני מתחיל מהנקודה בה הפרק הראשון עוזב ושם יש קרב, כפי שגל אמרה הסדרה פשוט לא נותנת זמן לנוח או שיהיה משעמם. בחור מסתורי שמגיע אל קארין ופוגש אותה מול קברו של חתולה מציע לה להחזיר את חתולה לחיים בתמורה לטבעת הקסם שלה. ווייס אובר שלה מזכיר לנו את בדידותה העצומה בעולם והיא מחליטה לתת לו את הטבעת, אז מגיע הבחור הראשי לעצור את העסקה. הצלתו "ברגע האחרון" לא הרגישה כמו קלישאה כי היא עבדה. משתי סיבות - האחת, הייתי שקוע בסצינה ובהזדהות חזקה מדי עם הגיבורה. והשניה, כי הם לא חיקו לרגע ממש קיצוני כדי שהוא יציל אותה בו. מן הסתם אם הטבעת הייתה מגיעה לידי הרע ואז הוא היה יוצר מפלצת והיא הייתה שולחת את זרועותיה הדוקרניות לעבר קארין ואז היה פייד ללבן ואז היינו מגלים שהבחור הציל אותה זה לא היה מפתיע בשיט. אבל זה לא מה שקרה פה בדיוק.
קרב מתחיל בין שני הגברים (הראשי אומר משפט ממש מתוק לגבי זה. אני פשוט מת על הסדרה הזו) וקארין בורחת אל השיחים, שם היא פוגשת את אחותו של הגיבור. יש שם קטע ממש מצחיק עם תזמון קומי ענק בו הן חוזרות חזרה אל זירת האקשן. בתום הקרב האח והאחות אומרים לקארין שמחר יסבירו לה WTF והם נפרדים לביתם, בצורה דיי אמינה למען האמת, בעוד מרגיש שסדרה אחרת הייתה פשוט עושה פייד ומראה את היום שאחרי. עולם הסדרה מצליח להיות ראליסטי ברמה גבוהה.
למחרת האחים באים לאסוף את קארין מבית ספר כדי ללכת לביתם. שיחת ההסבר והאקספוזיציה לקארין על כוחותיה הסודיים ומשמעותם בשבילה ובשביל העולם מתרחשת בביתם היוקרתי. אך בין הבית ספר לבית היוצרים החקימו, בצורה אפילו גאונית, חדשנית, ולבטח יציאה מהקופסא - להראות גם את הדרך בין שני המקומות. סצינה זו חסרת התרחשות "עלילתית", ניתן לדלג עליה ולהבין ישירות את הסצינה בבית, הקפיצה גם תראה הגיונית, אך הרצון לחשוף עוד מהדמויות, מהאינטרקציה ביניהם כשהמטרה הכללית לא בהכרח נוכחת, לתת יותר תחושה של עולם, של ראליסטיות - כל זאת מאוד הרשים אותי.
מעבר לכך, סצינת ההליכה הייתה מרגשת ברמה מאוד גבוה, סצינה עם דרמה עצומה מתחת לפני השטח ברמה אפילו גאונית, בעזרת הבנייה החזקה שעשו לבדידות העצומה, נוגעת הלב, של הילדה הראשית, והידיעה שאולי מעולם לא הלכה כך עם חברים ברחוב.
בבית האחים מסבירים לקארין שהטבעת שלה קסומה ויש לה את הכוח של האלוהים. עורב מופיע בחלון, האחות הולכת ללטף אותו ובסוף ההסבר הם מגלים שהיא גם נעלמה מהחדר. הדחיסות הדרמטית של הסדרה הזאת היא WIN. חיפוש קצר בבית לא מניב תוצאות והילד רץ אל הרחוב בצעקת "אני הולך לחפש אותה", אמרתי לעצמי "רגע מה עם הגיבורה", ואז היא צועקת "אני מצטרפת אלייך!". שורות הדיאלוג האלה גאוניות בעיני. המשפט שלו מראה את חשיבותה של אחותו בשבילו, כמה שדמויות אלה הם אנשים אמיתיים ולא בובות משחק בשביל יוצרי הסדרה. המשפט שלה מראה את הרצון שלה, את העניין שלה גם לדבר. קארין רוצה להצטרף אל האחים, היא מעוניינת להתקרב אליהם, אבל ייקח זמן עד ש"את" יהפוך להיות "אנחנו" בשבילם.
כבר בסצינה הבאה קארין מתחילה לדבר על כוחות האלוהים שלה, כאילו נולדה עם הידיעה, כאילו לא סיפרו לה עליה חצי שעה קודם לכן. חשבתי שגם זה, וצורת הבימוי האוקוורדית שנתנו לדיבוריה, הראו פשוט בימוי ותסריט רגישים, מתוחכמים, חכמים, פשוט נפלא, משעשע ומרגש.
סצינת הקרב השניה הייתה הרגע היחיד שהרגיש "תבניתי", "מוכן מראש" בפרק, והוא הזכיר כמה אנימה (וקולנוע) בד"כ מרגיש כך מתחילה ועד הסוף. יצויינו לטובה הבגדים המקסימים של הגיבורים לאחר טרנספורמציה, וההעמדה הרומנטית של הדמויות בקרב זה.
סצינת הסיום הכילה את השלישיה הראשית יושבת על שפת הנהר ומדברת על ארועי היום, האחות מגלה לקארין שהם הולכים לעבור לבית ספרה ומופתעת שאחיה לא סיפר לה כבר (תשומת לב ראליסטית לדמויות: רמה 10). דגש זה על תפנית עלילתית זו גורם לי לתהות האם עכשיו הסדרה הולכת להפוך לפילרים בית ספר?
גם לפרק זה נתתי את הציון הכמעט לא ייאמן 8. שני פרקים אלה הזכירו לי את תחושותיי העזות כלפי אנימת המופת Ashita no Nadja, אם רק יש אמת בקישור אז אנו במצב מצוין.
(ראו אותי, פוסט כה ארוך ושכחתי לדבר על האנימציה... אין מה לומר, התסריט, הדיבוב והעיצוב כל כך מעולים, שאפילו אנימציה צואתית כמו זו של הסדרה הזו לא יכולה להרוס את יופיה הזוהר. האנימציה היא בדיחה אחת רעה וחבל שכך. אבל כשאני רואה את רמת הסדרה אני חושב כמה מזל שהיה לפחות תקציב לרמה הזו של האנימציה.)
קישור לפוסט של גל על הצפייה המשותפת:
http://allemandanotes.blogspot.co.il/2013/05/kamichama-karin-1-2.html
שם האנימה: Amnesia
שנה: 2013
אורך: 12 פרקים של חצי שעה
ז'אנר: הארם, מיסתורין, מתח, דרמה
"אמנזיה" היא אנימת הארם מיסתורין מודרנית עם נגיעות פנטזיה המבוססת על משחק דייטינג סים לבנות. גיבורת הסדרה חסרת האופי והשם מוקפת בבנים חתיכים שרוצים להיות בקרבתה, הסדרה מחולקת לסאגות - כל אחת מהן מתמקדת בבן אחר. כל בן בסאגא שלו מופיע ברמה אינטנסיבית אבל בכל זמן אחר בסדרה תפקידו יורד למינימום.
בפרק הראשון הגיבורה מתעוררת בבית קפה, לבושה כמלצרית, לחלוטין ללא זיכרון. שדון קטן שרק היא יכולה לראות מופיע מולה בעוד שאר המלצרים מנסים לברר ממה התעלפה לפני שהתעוררה. השדון פוקד על הבחורה להסתיר ולא לגלות לאנשים סביבה שאינה זוכרת דבר מחייה, גם לא את שמה, ולהתנהג כאילו הכל בסדר. היא מקשיבה לו ללא מחשבה שניה.
כעבור מספר ימי התחזות, בין דירתה הבודדה לעבודתה, היא מגלה שהיא בעצם כל פעם חוזרת לאותו תאריך, ה-1 באוגוסט, ושהיא לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה או להזכר איך הגיעה אליו. כל זאת עדיין לא משכנע אותה לשנות את דרכיה והיא דובקת בעמדתה לא לחלוק את צרתה עם אף אחד, גם אם היא בוטחת בו מספיק כדי להסתובב איתו ביער לבד, לבוא לדירתו ולהתנשק איתו.
העלילה ריקנית וחסרת היגיון ברמה מחפירה. במהלך הסדרה התחושה נעה בין שיעמום לחידתיות מסקרנת אך עד סוף הסדרה לא מופיע שום הסבר הגיוני להתרחשות העלילתית הביזארית והמחוררת. דווקא מדיום הפנטזיה הגמיש והמעורפל שהיוצרים לקחו על עצמם יכל היה להוות מגרש נהדר לפיתוח וחקירת דמויות, עולם שיילך יותר על הגיון ריגשי מהגיון שיכלי. הבעיה היא שגם דמויות אין, בלשון המעטה.
הגברים שמקיפים את הבחורה ב"אמנזיה" הם מסתוריים ומסוכנים. לכל אחד מהם יש שלדים בארון אך הסכנה האמיתית בהם היא שאינם רואים את מצוקתה האדירה של הגיבורה. הסדרה זועקת לדמות ראשית פועלת, חוקרת וחשדנית. אם במקום לשתוק היא הייתה מדברת, אם היא הייתה מנסה לחקור את העולם הדל, מלאכותי וחלול שמקיף אותה, ייתכן שהייתה יכולה להציל את הסדרה הזו מאבדון.
רצון הגיבורה להסתיר את שאינה זוכרת דבר ממה שקורה סביבה לא גירה את התסריטאים לכתוב סצינות בהם היא נאבקת על ההסתרה, מנסה להמציא סיפור כיסוי או אפילו לחקור משהו לגבי עצמה הקודמת. במקום זה היא פשוט לא מתקשרת - כשיש לה שאלות היא לא שואלת אותן, כשלא נעים לה או שהיא מפחדת היא לא משתפת.
האוטיזם של הדמות הראשית יוצר חוויית צפייה מיוחדת של ניתוק וניכור. בשמחה הייתי מקבל מספר פרקים בסגנון הזה למען הייחוד, הסקרנות והתחושת שתתקבל כשיגיע שינוי, אך המצב לא משתנה - אפילו בפרק האחרון, והנושאים הראשיים בפרק הזה בכלל מראים שהכותבים לא מבינים חצי דבר בסיפורת ובניית סיפור. העובדה שגיבורה שתקנית דורשת מינימום עבודה מכותביה גם היא מעלה את החשד שזו הייתה המחשבה המכריעה מאחורי עיצוב דמותה.
כל אחד מדמויות הגברים נחשף בפני הגיבורה עד סיום הסאגא שלו. הדיאלוגים עם הבחורים מתמקדים רק בהם, בבעיות שלהם ולפעמים גם בכמה שהם אוהבים את הבחורה - אהבה שלרוב התחילה מלפני תחילת הסדרה, כמה נוח, כנראה כדי לחסוך תירוצים והסברים להתאהבויות האלה. מה בעצם הגברים אוהבים בבחורה? האם הם לא שמים לב להבדל בהתנהגותה לאחרונה? האם יש הבדל בכלל?
מול היוצרים עומדת בעיה גדולה לא פחות כשהם נאלצים לכתוב דיאלוגים בין הגיבורה לשדון הילדותי, הדברן והמיותר שמסתובב איתה. מראש הצורך התסריטאי בו אינו ברור, אך ברור שאיתו היא לא אמורה לשתוק, ממנו אין לה מה להסתיר, הוא אמור להיות שותף למסע שלה, הוא אמור להיות המקום שלה לשתף, להתייעץ, לפרוק את כל השתיקה שלה ממהלך היום. במקום זאת, היא שותקת איתו באותה מידה.
לא ברור כמה השדון הזה יודע, איך בדיוק התנהלו חייו לפני שהוא פגש אותה, האם בכלל היו לו - כך או כך הוא לא מוצא לנכון לפתוח שיחה על זה וגם היא לא. מה שכן על כל צרה ודילמה שעומדת מולם הוא יודע מה לאמר - "אל תגידי לו", "אל תלכי איתו", "תברחי מפה", "למה הוא מסתכל עלייך", "תשאלי אותו", "אל תקשיבי לו" ושלל ציוויים שכאלה אשר נענים רק בציות וללא שום דיון, מתח או ביקורת מצידה.
מסתמן שהשדון לוקח את ההחלטות והבחורה היא המבצעת - האם השדון אמור להיות ביטוי גשמי של רצונות הבחורה? מדוע בכלל ההפרדה הזו בין שתי הדמויות שמרגישות כמו דמות אחת? אם היו ההחלטות באות מן הבחורה עצמה זה היה הופך אותה לטיפה יותר נכבדת, מעניינת וקיימת. לא מספיק שהיא עושה בחירות מטומטמות, אפילו לא היא אחראית עליהן.
כפי שכבר הבנתם מערכות היחסים בסדרה הן דבר מאוד מוגבל שכן כולן עוברות דרך הפילטר של הבחורה הראשית המאותגרת. מאותה סיבה גם היכרות עם הדמויות הוא דבר מאוד מוגבל, אבל בכמה רגעי חסד הגברים חושפים צדדים אמיתיים ומסקרנים, הו אז מגיע הזמן לחזור חזרה ל-1 באוגוסט ולמרות שהגיבורה זוכרת את האירועים שקרו נראה שפשוט לא אכפת לה והיא עוברת לבחור חדש.
אני מצטער לבשר שאין בחור אחד שהוא יותר דומיננטי מהאחר וסיום הסדרה אינו חד משמעי מבחינת זוגיות. הכיצד, דמותית ותסריטאית, אין בחור שהיא מתאהבת בו? הכיצד אין אחד שהיא רוצה להיות רק איתו גם אם זה כל פעם אותו תאריך שחוזר על עצמו? אם משהו הופך את הסדרה רבויית החיבוקים והנשיקות האלה להיות לא רומנטית זו הדמות הראשית קרת הרגש.
בחור אחד מנסה לחקור את מצבה בצורה ישירה, הגיונית והכי מעניינת וגם נראה שהוא אוהב אותה בצורה הכי בריאה מכל הגברים. דווקא הוא מקבל את הכי פחות זמן מסך מבין האופציות, אבל הפרק המרכזי שלו הוא הפרק הטוב בסדרה הזו, בו הוא מנסה לתקשר עם השדון דרכה. גם החוויות איתו נמחקות כשהזמן חוזר ל-1 באוגוסט וכאמור הבחורה לא מחליטה לחזור לדבר איתו.
בשורה התחתונה אמנזיה היא סדרה נוראית ועוול לז'אנר שלה, אבל כדאי לזכור שהיא קיימת.. ואולי אפילו לרפרף על פרקיה במהירות, סתם כדי לקחת את הדבר היחיד שטוב בה, הויזואליות.
על העיצוב הויזואלי אין מה להרחיב כשיש תמונות כה יפיפיות. תזוזה לרוב נשמרת למינימום, כנראה מתקציב נמוך, אך הארט הוא אחד היפים שראיתי, פשוט תענוג לעיניים. עיצוב הדמויות וקומפוזיציות הפריימים של הסדרה הזו מעלה יותר רגש מהתסריט עצמו. הדמויות אמנם בקושי מחליפות את בגדיהם המפוארים במהלך הסדרה אבל אם ננתח את הסדרה הזאת ברמת ההגיון אנחנו לא נצא מזה.
מומלץ אם אהבתם: Sukisho, Gakuen Heaven, Soul Survivors, I Know Who Killed Me
ציון סופי: 25 מתוך 100
שם הסרט: Le Chat du Rabbin (חתולו של הרב, The Rabbi's Cat)
במאים: Antoine Delesvaux ו-Joann Sfar
ארץ: צרפת
שנה: 2011
אורך: שעה וחצי
ז'אנרים: קומדיה, הרפתקאות, סוראליזם
שם הסרט, "חתולו של הרב", הולם יותר את 20 הדקות הראשונות שלו מאשר את שאר הסרט. השם מעלה תמיהה לאור ההתפתחויות העלילתיות שבו. בעוד התקציר המקובל, שגם מיוחס בשם הסרט, מספר על חתול שמפתח יכולת דיבור ודורש לעבור בר מצווה כדי להיות קרוב לאדונית היהודיה שלו, מרכז הסרט הוא למעשה סרט הרפתקאות ספק אפי, עמוס דמויות ודיונים קומיים עם אוריאנטציה פילוסופית על דת, מלחמה ואנושיות.
היצירה מבוססת על סדרת קומיקס צרפתית. אפשר לנחש זאת בקלות מהקצב ה"ייחודי" שלו בלשון המעטה. עלילת הסרט היא מאוד אפיזודית, כל כמה זמן משתנה כיוון העלילה\המטרה ולפעמים אפילו הדמות הראשית. גם העיצוב הויזואלי מתמיד להזכיר שהוא מבוסס על קומיקס דרך הקומפוזיציות המפורטות, מסוגננות ומרהיבות שלו. הבימוי, שכנראה גם מושפע מהקומיקס (לא רק כי הבמאי הוא יוצרו), לא מפחד לשנות סגנון ציור בין דמויות ולפעמים אפילו בין סצינות כשהרגש קורא לכך.
יש הרבה סצינות מעולות בסרט. התרחשויות ודיאלוגים משעשעים ואינטיליגנטים שגם ממוקמים בלוקיישנים המוסיפים להם טעם. כל אחת מן הסצינות הכי זכורות לי שונות, אינדיווידואליות וכמעט מרגישות מסרטים שונים - כולן מעולות. חלק מהסצינות הן יותר דרמטיות, חלק יותר קומיות וחלקן מעלות ביקורת ודיון על פילוסופיה, מלחמות ודת.
הפלורליזם הזה בא גם לידי ביטוי בקאסט המגוון - יש לנו דמויות צעירות עד זקנות, ארופאים ומזרחיים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, חלקם עם גישות הדוקות לדת, חלקם עם זיקה לאמנות, חלקם יותר אנשי שיחה וחלקם יותר אנשי חרב.
רק בתחום המינים משום מה הסרט הולך דרסטית לקראת הגברים. מכל הדמויות הראשיות יש רק בחורה אחת, תפקידה יחסית גדול, אבל למעט עוד שתי בחורות צדדיות שמקבלות טקסט מינימליסטי הסרט מתמקד בייצוגים שונים דווקא של גברים. אחת ההתרחשויות העלילתיות באמצע הסרט יכלה להוביל לזמן מסך גדול יותר של הבחורה בהמשך הסרט אך היוצרים משום מה שמו דרך זו בצד.
הבחורה אגב יפיפיה. עגלגלה, סקסית, לוחמנית ויהודיה. מאוד חיבבתי את דמותה וייצוגה או לפחות מה שיכלתי לקחת ממנו. בעקרון, אם היו דובקים יותר לסיפורה כנראה הייתי נהנה יותר אבל זה פשוט כי אני מעדיף בחורה כגיבורה.
יש גם בחור דיי חתיך ורוסי שנראה שהיא רוצה, ונראה שיש לה גם עניין בדוד שלה אבל אין ממש סיום רומנטי לעלילה לצערי. למעשה, אין סיום לעלילה בכלל! לקרוא לזה "סיום פתוח" זה understatement. זה פשוט בלי סיום. למעשה, אני יכול באיזשהו אופן לראות את העלילה מסתיימת בנקודה שהם החליטו לסיים אותה.. זה סיום קצת עצוב, קצת קר, לא מספק, משום שאינו רומנטי בין היתר. אבל במקום לביים אותו בצורה סוגרת קצוות, מסכמת, סיומית, הצורה שביימו אותו הרגישה לחלוטין תקועה, קטועה ותלושה. לחלוטין סיום שאינו ברור.
אני חושד שתלונותיי על התסריט נובעות מנאמנות עיוורת לחומר הכתוב. לא קראתי אותו, אך אם אני צודק זוהי החלטה מצערת ורעה שגרעה מהסרט בעיני. יש המון שינויים חיוביים שהיה ניתן לעשות שהיו רק תורמים לסרט הזה.
בשורה התחתונה זהו סרט מומלץ ביותר. הוא מתחיל קצת איטי ומוזר אבל לאט לאט הוא סוחף פנימה וכשתצאו ממנו הוא ישאיר אתכם עם חומר למחשבה וכמיהה לעוד. ההחלטה לא לשווק אותו לקולנוע בארץ היא תמוהה עד מחפירה בעיני. קולנוע לב, אייכם???
ציון סופי: 78 מתוך 100
