יום ראשון, 30 ביוני 2013

Man of Steel, 2013, ביקורת


יש לי מזל רע עם סרטי גיבורי על עכשיויים - הם פשוט עשויים נורא בעיני. אין לי בעיה עם העלילות שלהם או עם הייצוג המחפיץ שלהם לגברים חלילה, אבל איךשהו תמיד הבימוי באנאלי, התסריט לא מתייחס לדמויות, לשחקנים אין חומר לעבוד איתו והקצב מצליח לשעמם אותי מהשניה הראשונה.

הענק, ת'ור, וולברין וספיידרמן המופלא הם רק חלק מהסרטים שתרמו לגיבוש הדיעה הזו אצלי. אפילו כשלוקחים במאים מעניינים (קנת בראנה, מארק ווב, מישל גונדרי) או שחקנים טובים (אדווארד נורתון, רנה רוסו, ג'נוארי ג'ונס) זה לא עוזר ולרוב התוצאה הסופית מביכה בעיני.

לאחרונה הופתעתי לגלות מספר סרטי קומיקס שהפתיעו אותי לטובה... דרד המדהים, גרין לנטרן המתוק וקפטן אמריקה הממוצע, שאולי נותנים לי תקווה אל הז'אנר הזה.


גם סופרמן החדש, איש הפלדה, מצליח להנצל מהקללה והתוצאה הסופית היא סרט מהנה ומעניין, שאשמח לראות בשנית ואיני יכול לחכות להמשך שלו. אני מרגיש שיד הבמאי, זאק סניידר, נוכחת ואני אפילו יכול לדבר על הסרט הזה כסרט שלו, דבר די מרשים בעיני. אמנם נראה שסניידר ניסה לשנות את סגנונו בסרט הזה, אבל זה נראה כמו פיתוח אישי שלו שאינו קשור למפיקים או לדרישות מפלצתיות וכובלות, שמורגשים לי מסרטי גיבורי על אחרים שראיתי.




שם הסרט: Man of Steel (איש הפלדה)

שנה: 2013
במאי: זאק סניידר
ז'אנר: מד"ב, דרמה, רומנטיקה, גיבורי-על

אני אוהב את זאק סניידר. הסרטים שלו לא תמיד טובים אבל אני לרוב נהנה מהם וכמעט בכל סרט שלו יש לפחות דבר אחד חדשני או מעניין שאני נהנה לחקור. חוץ מזה אני אוהב ומעריך את ראיית העולם הנשקפת מסרטיו - כזו שמאדירה אומץ, טוב לב ודמויות שאמוציות מכתיבות את התנהגותן. הוא מביים בגראנדיוזיות וראוותנות, ולעומת במאים אחרים בסגנון, לרוב זה עובד לו.

כך לדוגמא סיקוונס הפתיחה הכאוטי ב"איש הפלדה" מצליח לקנות אותי אחרי מיקוח קל. אמנם הסצינה רועשת, מבלבלת, ועמוסת רגש עוד לפני שהצופה מבין בדיוק ממה הוא נובע, אבל סניידר הצליח לשכנע אותי שסגנון הבימוי הזה הולם את הסיקוונס שכן הוא מבטא הכי טוב את תחושת גיבורו. נוסף לכך הערכתי את דחיסות המידע ודרישת הריכוז הגבוהה מן הצופה והסכמתי להתמודד עם האתגר.

סניידר מצליח ללמד אותנו על הוריו של סופרמן יותר משקאל-אל יידע אי פעם. היה ממש מקסים לראות כמה כבוד סניידר נותן להם, כאילו היו גיבורי הסרט בעצמם. איילת זורר אגב נותנת אחלה תפקיד וישר מזכירה את הייצוג הנשי החיובי שמאפיין את בימויו של סניידר.


עד שאוכל להשיג סקרינשוטים תסתפקו בפוסטר הכי טוב שמצאתי. והוא אפילו לא רשמי.

מהסיקוונס הזה קאט אל קלארק קנט הבוגר. אנו ישר רואים את הבן אדם השלם, כאילו באמת היה אדם רגיל, כאילו כדי להבהיר עד כמה אינו קשור בתודעתו לאירוע המכונן של חייו, כאילו כדי לתת לנו תחושה של דף חלק, של עולם מנותק לחלוטין מהפנטזיה שהקדימה אותו. קנט משתלב נפלא בין בני האדם ומתקבלת על הדעת העובדה שקשה להם לגלות את זהותו האמיתית. יפיפה בעיני שההיכרות הראשונה של הצופה עם דמותו היא כבוגר, כמו שאנו אמורים לזהות אותו - השאר הם זכרונות ומחשבות.

ואכן מהלך תסריטאי זה איפשר להכניס את היסטוריית חייו של קנט דרך פלאשבאקים שפוקדים אותו במהלך החצי הראשון של הסרט ונותנים לתסריט את המימד הרוחני חולמני שלו, שבא לידי ביטוי גם בסגנון הצילום. הצילום חופשי ודינמי, מצלמת כתף שלא מתביישת להתקרב יותר מדי לדמויות, העריכה מצטלבת בין צילומי נוף ופרט של חפצים הממלאים את הסצינה או הדמיון. אהבתי מאוד את הרעיון של לביים את סופרמן בצורה אינטימית ומהורהרת, הצילום מתמקד על טקסטורה ותחושה של דברים עם הרבה קלוז אפים.

כניסתה של לואיס ליין, בגילומה של איימי אדאמס המקסימה, הופכת את הסרט למאוד מבטיח. להפתעתי תפקידה היה גדול ומרכזי, סצינות רבות הן בכיכובה והיא אפילו מקבלת ווייס אובר. הסרט מנסה להעביר את הסיפור גם דרך העיניים שלה ולכן חבל שבחלקו האקשני של הסרט אין לה תפקיד עלילתי חשוב מידי.

בכלל נראה שהסרט לא סגור מה הוא רוצה להיות ועד כמה רומנטי הוא רוצה ללכת מבחינת לואיס וסופרמן. מצד אחד נראה שבימוי המשחק והצילום שמים על זה דגש, עם זאת התסריט לפעמים לא תואם וחותך הרבה סצינות ביניהם באיבם. הסרט הרגיש כל כך קרוב ללהראות את לויס בורחת מסופרמן כדי להצליח לנשום, מקפצת מרוב התרגשות מסביבו ומודה בפניו בביישנות שהיא מאוהבת - שאני פשוט לא מבין למה היוצרים לא הלכו עם זה עד הסוף.

ועכשיו אחד של איימי אדמס. מישהו אולי רוצה להסביר לי למה היא לא מופיעה בשום פוסטר רשמי???

בחצי השני של הסרט צצות בעיות הרבה יותר גדולות. בעיני בחירת הרעים לא הייתה טובה, הם השתלבו רע עם קווי העלילה הראשיים - לואיס לדוגמא, ולא תרמו לפיתוח שלהם. גם הסיפור שלהם לבד לא היה כזה מעניין או מפותח כי אם דל והם היו בעלי מניעים, עומק או אסטרטגיה מינוריים.

בעצם לא מפריע לי שהאויבים בסרט הם שוליים תסריטאית, אני מבין שזה סרט פתיחה לפרנצ'ייז שצריך קודם כל לבסס את הקונפליקטים הבסיסיים של גיבורו, מצידי גם שלא יהיו אויבים מוחשיים בכלל אם הקונפליקטים הפנימיים טובים. הבעיה שלי היא שבגלל שהסיפור שלהם היה כל כך חלש והאקשן איתם ניסה להיות כל כך חזק, המפגש פשוט הרגיש נמרח. היו כמה רגעים מרגשים שבוימו וצולמו נפלא, אבל הם כמעט נאבדו בתוך התערובת הלא נגמרת.

בשורה התחתונה, גם אם בכיף הייתי נכנס עם הסרט לחדר העריכה, יצאתי ממנו ברושם מאוד חיובי, הוא העלה לי את ההערכה כלפי הבמאי ואני לא יכול לחכות לראות את סרט ההמשך.


ציון סופי: 60 מתוך 100

מומלץ אם אהבתם: כרוניקה בזמן אמת, סקיי קפטן ועולם המחר, אדם על הקצה.

יום רביעי, 19 ביוני 2013

Balls Out: Gary the Tennis Coach, 2009, ביקורת

שם הסרט: Balls Out: Gary the Tennis Coach
שנה: 2009
ז'אנר: קומדיית תיכון
במאי: דני ליינר (אחי איפה האוטו שלי, הרולד וקומר)



לי תמיד היה קטע עם ילדים רעים. התנהגותם מרתקת אותי כי הם מרגישים לי כל כך הפוכים ממני, אבל בלי פלצנות הם פשוט עושים לי את זה. אחד הדברים שמעניינים אותי בסרטים עם גיבורים מהסוג הזה הוא הצלילה אל תוך עולם ערכים שהוא הפוך לחלוטין משלי וממה שאני מאמין בו.

בשנות ה-80' יצאו הרבה סרטים שהתגאו בגיבור מתנשא, חצוף, שובב ומרושע שחמק מלקח בסוף הסרט ואף לימד לקח את האחרים. אני מאמין שצופים, צופות והורים רבים הביעו התנגדות לייצוג זה ומאז הוא נסגר עמוק בארון ויוצא רק כדמויות צדדיות הנענשות על מעשיהן למען ריצוי והרגעת הצופים.

אני חושב שאם קהל ההמון יינסה לשאוף יותר לגישה של הבנת האחר מאשר לבקר אותו תהיה אפשרות לסרטים מעניינים יותר. במקום זה נראה שהקהל כופה את עצמו על דמויות ועולם הסרטים וכל דמות מקבלת את הסוף שעולה בקנה אחד עם מערכת האמונות המודרניות הנאורה. אפילו אם בעולם האמיתי ללא פיקוח הצנזורה הדמות הייתה מגיעה למקומות שונים ולוקחת החלטות שונות לחלוטין.


Balls Out: Gary the Tennis Coach הוא סרט קומדיית גועל אמריקאית טיפוסית לכל דבר, רק שנראה שהוא מכוון לקהל שנמשך לגברים. לפני שאבחן אם אני צודק או לא, תודו שזה קונספט מבריק, שכן זה בדיוק ההפך מקהל היעד המקובל של הז'אנר. עם זאת, עלילתית אין בסרט הבדל נראה לעין ומהתקציר שלו אי אפשר לנחש את מה שאני ניחשתי עליו בזמן הצפייה.

הסרט מספר על גארי, שרת תיכון חרמן עם אובססייה לטניס - משחק שחי בצל מסורת הפוטבול האמריקאי. יום אחד מת מאמן הטניס של התיכון וגארי יורש את מקומו ומוביל את הקבוצה אל משחק הגביע. במהלך הסרט גארי פוגש ומכיר דמויות מגוונות כמו ג'ני, בת המאמן המנוח שעימה הוא רוקם קשר מיוחד, סטיב, מורה מופנם שמצוות אל גארי באימון הקבוצה ומייק, השחקן המצטיין של הקבוצה.


גיבור הסרט משוחק על ידי שון וויליאם סקוט. הוא לא סתם דמות ראשית אלא מרכז כל הסרט, שמתחלק בין סצינות שלו לבד לסצינות שלו עם דמויות צדדיות. סקוט מגיש כאן תעתיק מאוד דומה לדמותו המזוהה ביותר, "סטיפלר" מאמריקן פאי. התסריט כל כך בנוי על השטיקים המוכרים שלו שאני תוהה אם הסרט בכלל היה נוצר אילו היה מסרב להצעה.

אמנם יש לסרט עלילה, אבל נראה שהרעיון האמיתי שלו הוא לשים את שון וויליאם סקוט בכמה שיותר מצבים מיניים או מיניים-מרומזים. החל מההתרחשויות ועד השוטים, הסרט הוא שעה וחצי של בהייה בשחקן. אני מנחש שסט הצילומים בחן את גבולות הנוחות של המשתתפים ובייחוד את שלו שכן חלק מהבדיחות הן עם דמותו אבל הרבה מהן דווקא על חשבונה, וחוצמזה חצי מזמן הסרט הוא מתערטל בגופו השרירי.



אני חושב שכל שחקן אחר שהיה עושה את הדמות היה נותן לה אופי שונה לחלוטין. יש בו משהו מאנייקי, סליזי וערמומי אך גם מפתה ונחשק. אני חושב ששון וויליאם סקוט חתיך מאוד והסיבה שהוא לא נחשב שחקן סקסי זה בגלל התפקידים שהוא לוקח שהם בדרך כלל מגעילים, כמו פה.

הסרט לעיתים מפיל על הצופה ללא הכנה רגעים שנראים דרמתיים, רוחניים או אינטימיים, שעוסקים בבדידות והגשמה עצמית. כשהם מופיעים עולה תחושה מאוד משונה - האם הסרט מנסה לומר משהו? לקחת את עצמו ברצינות? האם היוצרים מתעניינים בקומדיה הפורנוגרפית שמפוצצת את המסך או שהיא רק אמורה לתאר את עולם הגיבור, ולהוות קונטרה לעולם האמיתי, שהסרט מנסה להזכיר לנו שקיים מעבר?



עוד דבר בהקשר ולטובת הסרט הוא הצילום, שלא הרגיש נוצץ, מיופייף או פוטושופי כלל לעומת סרטים בסגנון הזה בד"כ מהוליווד. אולי מעצם ההפקה העצמאית הצילומים והתאורה הרגישו אמיתיים וטבעיים וזה חיזק את תחושת האוטנטיות ברגעים היותר שקטים ומתונים של הסרט.

כסטייה מוחלטת מהז'אנר, מעטות כמות הנשים בסרט או גופן החשוף. ג'ני, הבחורה הראשית, שונה לחלוטין מדמויות מושאי האהבה הנפוצות בז'אנר הזה. היא אוקוורדית, שקטה, לובשת בגדים כהים וארוכים ונתפסת כבחורה הגיונית, אינטלקטואלית, בודדה וקצת דכאונית.



הסצינות שלה עם גארי מרגישות כלקוחות מסרט אינדי אחר לחלוטין והבדל הגיל ביניהם (והגישה והמזג) היה מרענן ומבורך. עצוב לי שיוצרי הסרט לא הלכו עם מערכת היחסים הזו עד הסוף ולמרות העיסוק הממוקד במתח המיני ביניהם ולמרות שהסרט חוצה גבולות הרבה יותר בוטות מהבדלי גיל דווקא בנקודה הזו הסרט שם לעצמו גבול.

אני חושב שלסיים את גארי עם ג'ני היה הופך את הסרט לסיפור מסע אמיתי יותר, עם שינוי משמעותי יותר וחושף על שניהם צדדים חדשים והרבה יותר מעניינים, מפתיעים ומעמיקים מאשר הדרך שסגרו את הסיפורים שלהם.



שתי הבחורות האחרות שבסרט, אישתו של המאמן המנוח ומורה לספרדית מבית הספר, הן הרבה יותר סמליות והרבה פחות מעניינות. הן מיניות וסליזיות אבל אפילו להן אין סצינות עירום ונראה שהסרט פחות מתלהב מהן מאשר כל שטות ששון וויליאם סקוט עושה בתחתונים שלו.

מהתחושה שלי הייתי בטוח שמי שיצר את הסרט הזה הומו. הוא מרגיש כמו אסופה של פטישים מודחקים, שאם תרבות ההחפצה הנשית הייתה שוות ערך גם על גברים בטח היה להם כבר שמות. אפילו השחקן הכי טוב בקבוצה, שאמור להיות מיטונימיה לקבוצה עצמה, ממש חתיך ויפה וזה מוסיף לתחושה המדוברת.


ועכשיו קצת ספויילרים מהסרט למי שרוצה לדעת את רגעי השיא שלו מבלי לראות אותו, או לפני: גארי סוחט את התחתונים שלו לתוך משקה הבוקר שלו, גארי רץ רק בתחתונים ברדיפה אחרי שחקנים מקבוצתו, גארי מזמין זונה עם סטרפ-און שתשכב עם שחקן מקבוצתו, לאחר מכן היא מזיינת את גארי בתחת, גארי מפשיט שחקן שלו וזורק אותו למקלחות, לאחר מכן מצווה עליו ללבוש את הבגדים המיוזעים של עצמו, גארי מפנטז שהוא מזיין גמדה וגארי מעודד תלמיד שלו לצאת מהארון.

אגב, הסרט לא יצא בכלל בHD. כנראה שהוא ממש נידח.



ציון סופי: 70 מתוך 100
מומלץ אם אהבתם: Napoleon Dynamite, I Love You, Man והמיוזיקל של ג'ון ווטרס Cry Baby.




יום חמישי, 13 ביוני 2013

Hyper Police, 1997, פרק 1

וואו, איך שהפרק הזה העיף אותי.

הסדרה הייפר פוליס נכנסת לז'אנר טלוויזיוני שאינו נפוץ באנימה והוא הדרמה המשטרתית. נראה שהסדרה כל פרק תביא תעלומה חדשה ותסבוב אחר עבודת הגיבורים כחוקרים וציידי ראשים. אותי הז'אנר הזה מעולם לא עניין במערב, ייתכן שבגלל חוסר ההתפתחות העלילתי ודמותי שהרגשתי ממנו, או העובדה שאלו לרוב סדרות עם מספר פרקים לא פרופורציונאלי. מספר הפרקים של הייפר פוליס הוא אינו חסר פרופורציות ואם הדמויות והעלילה יתפתחו בהמשך הסדרה זה יפתיע אותי לטובה, אבל דבר אחד יש להייפר פוליס בענק על כל הסדרות המערביות בז'אנר וזה הייצוגים שלו.


הגיבורה, נטסוקי, ילדה חתולית צעירה ושמחה, הייתה ממש מתוקה בעיני ואף מצאתי בה הזדהות. היא הוצגה כנחמדה, מתחשבת, ותרנית, מצחיקה וחייכנית ועם זאת אמיצה ואמביציונית שעם קצת מזל וקצת שכל יכולה לעמוד בפני עצמה בשדה הקרב. הפרק מלווה בווייס אובר שלה וזה מחזק את הקירבה וחיבה כלפיה. נראה שיש משיכה הדדית בינה לעמיתה המבוגר לעבודה וזה פשוט העיף אותי.

העמית, באטאנן, סוף סוף גבר, גברי, חייתי (תרתי משמע), בוגר, שרירי, בנוי היטב, מזוקן, גבוה, ופשוט סקסי, שהוא גם חרמן אבל לא מגושם, נחמד אבל לא ביישן והוא אינו מוצג באור שלילי או נדחק לצד העלילה. זה פשוט מדהים בעיני שיש גיבור כזה, ייצוג מרתק, שרק גורם לי לרצות לחקור אותו לעומק.


באטאנן מקבל הרבה סקסואליזציה, שזה מדהים בפני עצמו, אבל זה פשוט הדליק אותי לראות את הזוגיות בינו לנטסוקי. יחסי הכוחות, הכימיה והמשיכה ההדדית ביניהם, שבאים לידי ביטוי גם בעיצוב הויזואלי שלהם, היו בדיוק מה שאני מחפש כרגע באנימה. אישה קטנה, אמיצה וטובת לב שמוגנת על ידי גבר גדול, כל יכול ומחוספס.

נראה לי שקהל של שונן פוחד מייצוגי גברים כמו באטאנן, בשוג'ו אין לי מושג איפה מסתירים אותם, והתוצאה היא שבקושי רואים דמויות כאלה, ביחוד לא עם אוריאנטציה רומנטית. זו תופעה שאינה רק נוגעת באנימה אלא בקולנוע כולו, זה סוג ייצוג שהיה נפוץ יותר בשנות ה-80' ודעך עם הזמן ואכן אחד הדברים שעלו לי במהלך הצפייה הוא סרט הרפתקאות ה-80s האהוב עלי - Deathstalker II.


הייצוג השלישי והמרתק שהפרק מציע הוא של בחורה חדשה שמצטרפת לצוות - היא גבוהה, יפה, גברית ושרירית. ייצוג מדליק שנכחד מהעולם גם הוא, ייצוג מתחילת הפמיניזם בקולנוע, כשהיה חשוב לשים דמות שתראה שנשים הן בעלות יכולות כמו גברים, גם אם שאר הייצוגים ביצירה גורמים לחשוב אחרת. אני מעדיף את המאזן שהסדרה מציעה יותר מהמצב הנפוץ כיום בו מפשיטים כל מאפיין "גברי" ו"נשי" מהגיבורים בשביל לא להעלות כלל את דיון הפמיניזם שובניזם.

לא הוצגו דמויות רבות אחרות בפרק, דבר שמבחינתי הולך לטובת הסדרה שנראה שקודם מעצבת את הגיבורים שלה. יש בחורה ממושקפת שמארחת את הגיבורים בבית קפה ואפילו היא הייתה מתוקה בעיני וזה מדהים מהיותי אחד ששונא לרוב ייצוגיי דמויות ממושקפות, בייחוד בשונן.


הניצחון השני שיש לסדרה הזו על סדרות המשטרה המערביות היא הסטינגס והעולם שלה, עוד גורם שלא יצא לי לשקול לגבי הז'אנר הזה וללא ספק חלף ממוחם של התסריטאים המערביים. סוף סוף לא צריכים להתעסק בערים קיימות ועלילות שנלקחו מהחדשות כשעולם הסדרה הוא סייברפאנק, וזה מתחבר נפלא עם כל התחושה השנות השמונימית.

עולם הסדרה מכיל בני אדם וחיות אדם החיים בשכנות קרובה ולמעשה מכאן נובעת העבודה של הגיבורים. מאוד נחמד לראות סדרה ש-furry ואנשי חיה הם מוטיבים מרכזיים בה, עוד קונספט שכוח ויפיפה בעיני. חלק מאנשי החיה האלה עוברים סקסואליזציה, לחיזוק תחושת ה-80s הסליזית, ומתתי על זה. אפילו המפלצות בעלות גופים יחסית אנושיים, דבר שגורם להן להרגיש ערומות ומעורטלות.

מעניין אותי מה תביא המשך הסדרה ואם אצליח לסיים אותה.
לפרק זה אני נותן ציון 8 מתוך 10, אם לא יותר. (:


יום רביעי, 12 ביוני 2013

Ayakashi Ayashi, 2006, נטישה

שם האנימה: Tenpou Ibun: Ayakashi Ayashi (בתרגום חופשי "סיפור מוזר מעידן טנפו: לוחמי המפלצות")
במאי: Hiroshi Nishikiori
שנת יציאה: 2006
ז'אנר: דרמה, אקשן, פנטזיה, סיינן (ז'אנר יפאני, משמעותו "לקהל יעד גברי בוגר")
מספר פרקים: 30 כאשר 5 האחרונים יצאו לDVD בלבד
מתוכם נצפו: 1-12, 13, 26, 30

הסדרה איאקאשי איאשי תוכננה להיות 50 פרקים ונקטעה בעיבה בשל רייטינג נמוך. עכשיו אחרי שנטשתי אותה אפשר לומר שאני מבין את הצופים, למרות שיש סדרות הרבה פחות מעניינות בעיני שמקבלות יותר פרקים מזה, ואם משהו חבל בנפילת הסדרה הזו הם העיצוב היפיפה והייצוגים המרתקים שלה.



הסדרה סקרנה אותי בראשונה בשל הבמאי שלה, הירושי נישיקיורי, אליו התוודתי דרך האנימה Tenshi ni Narumon!, שהיוותה בנעוריי אבן דרך בהתפתחותי הקולנועית. בשנת 2007 כשאיאקאשי איאשי עלתה לשידור האמנתי שהוא במאי שכדאי לעקוב אחריו, ואולי זה עדיין המקרה, אבל כנראה שכדאי להתחיל להוריד ציפיות מיצירותיו.

על אף שניתן ומעניין למצוא חוטים מקשרים בין יצירותיו, רבות מהן מאופיינות גם בבעיות קצב וכיוון, וכיום עם קצת יותר היכרות איתו אפשר לומר שהתחלתי בסדרה הטובה ביותר שלו. עוד סדרות שראיתי ממנו עד היום הם Gad Guard, שאמנם חיבבתי בזמנו אך עוד לא הגעתי לסיים אותה, Melody of Oblivion, שפשוט הייתה יותר מדי קשקוש מבולגן ונאלצתי לעזוב אותה בפרק 5 ו-Okusama wa Mahou Shoujo בעלת הרעיונות המרתקים והביצוע קטן הנשמה.


הפרק הראשון של איאקאשי לא היה מבטיח כלל אך הדברים שבלטו בו לטובה נשתמרו לאורך כל הפרקים שצלחתי מהסדרה. תמוה ומצער שאינה קיימת ב-HD שכן נראה שהציורים ממש מושקעים והסגנון כמעט קולע לטעמי. התזוזה חלקה, הפרספקטיבות מעניינות והאנימציה שומרת על רמה אחידה בכל הפרקים. חלק מהדמויות יפיפיות, אפילו ולפעמים בגלל שהן מרגישות מלוכלכות.

העיצוב מציע מגוון רחב של בחורים במראות שונים, חלקם יפים יותר וחלקם פחות, רובם שריריים וחלקם מוחפצים כשכמעט את כולם זוכים לראות עירומים בפרק זה או אחר של הסדרה. אולי אפשר לומר שבמקום החפצה יש יותר תחושה של הפשטה שלהם וזה כנראה אחד המקומות שנשמת ה-סיינן של הסדרה באה לידי ביטוי. הפשטת הבחורים, בשונה מהחפצתם, גורמת להם להרגיש אמיתיים ואנושיים.

בין הקאסט נמצא גם בחור שמתלבש בבגדי נשים והוא הסיבה השניה שנמשכתי לסדרה הזו. יש לו יחסית הרבה זמן מסך וזה כיף לראות גיבור כמותו אך לצערי לא היו דרמות שנגעו בו אישית, לפחות בפרקים שאני ראיתי. נראה שיש לו מערכת יחסים קרובה עם בחור אחר מהחבורה, גברי ומגודל, חבל שלא הייתה קצת יותר התייחסות לנושא, גם אם צדדית.



הקאסט הראשי מגוון ביותר, גילאי הדמויות נעים בין תווך רחב, יש יותר מבת ראשית אחת, יש שתי דמויות ראשיות קרוס דרסריות וכו'. הגבר הקרוס דרסר יודע להלחם ובעל כבוד רב מעמיתיו, הילדות בוגרות, חכמות ומעניינות והגיבור הראשי חזק, חכם, רגיש ויש התייחסות תסריטאית לגילו המבוגר. ייחוד ייצוגים אלה ויחסי הכוחות ביניהם הם מסמני ההיכר של הבמאי עליהם דיברתי, ומופיעים גם ביצירותיו האחרות המוזכרות לעיל.

שתי הילדות הראשיות מעניינות כל אחת בדרכה שלה, אחת יותר נשית ואחת יותר גברית. ממש חבל לי שלא פותחה רומנטיקה בין אחת מהן לגיבור האבהי והמקסים. בלי לקרוא יותר מדי על היסטוריית יפאן אני מתאר לעצמי שקשר כזה היה יכול דווקא להתאים באפיון התקופה, מה גם ששתיהן כלל לא מתנהגות כילדות, ועיצובן מבגר גם.

למרות הייצוגים המרתקים, אני חושש שפיתוח וגילוי הדמויות היה קטן מידי ואיטי מידי. תעמוד לטובת טענתי העובדה שהדמויות שהכי עניינו אותי לא פותחו בפרקים שהספקתי לראות, שהיוו יותר משליש סדרה.



גם בעלילה, או בהגשה שלה, הייתה בעיה - לא הרגשתי שיש הבטחה להגיע למקום דרמטי גדול מעבר להתמקדות בסיפורים האפיזודיים על חיי הגיבורים ומרכיבם. האפיזודיות מנעה תחושה של סיפור גדול שמסתתר מעיני הצופים והיה מאוד קשה להבין לאן הסדרה הולכת - slice of life או שהסיפור יסתיים בקטרזיס עלילתי? לא הרגשתי שלגיבורים יש "מטרת על" מעבר למחויבותן לעבודתן, ולדרמות שקרו הייתה לרוב השפעה לתווך קצר בלבד.

אגב, על אף האופי האפיזודי של העלילה ראוי לציין שמבנה הסדרה עצמו אינו אפיזודי כלל וכל פרק ממשיך מאיפה שקודמו הסתיים עד רמה של איבוד תחושת זמן הפרק.


עוד דבר שהקשה על החיבור שלי עם הסדרה היה סגנון הלחימה של הגיבור, אשר מתאפיין בשליפת מילים מעופפות מגופי אויביו והפיכתם לכלי נשק. רעיון זה דורש השהיית ספק גדולה מידי מצופה מערבי או מודרני. קשה לי לקבל בצורה מובנת מאליה קישור בין עצמים למילות השם שבני האדם נתנו להם.

אולי זה קשור לתרבות יפאן אבל קשה לקחת ברצינות כיום את האמונה שאיפהשהו בתוך אובייקט קיים השם היפאני שלו בצורה מוחשית. אם אני מנסה לשלוח את עצמי 200 שנה אחורה, רק כדי לנסות לקבל את החוויה של התקופה שבסדרה, אני מוכרח לציין שעיצוב המילים כטקסט CGI מעופף הייתה החלטה בימויית רעה שעוד יותר מקשה להתחבר לרעיון.


הקש ששבר את גבי היה פרק 12. בפרק זה הופיעו מספר דמויות גברים חדשים ומשמימים והמפלצות היו מפחידות במיוחד (האווירה הכללית לא השתנתה רק העיצובים שלהם קצת יותר לא נעימים לעין). באמצע הפרק הפסקתי ורפרפתי עד סופו, עוד קצת על הפרק שאחריו (כדי לראות את הפתיחה (המעפנה) והסגירה (היפה) החדשים) ואז פתחתי את פרק 26 - הראשון מבין חמשת האחרונים ששוחררו בDVD בלבד. היה נראה לי שממש לא השתנה כלום מבחינה עלילתית, דמותית או עיצובית.

זה היה מאכזב ביותר לראות ואז פתחתי את הפרק האחרון. הוא דווקא היה נראה ממש שונה מבחינה עלילתית, דמותית ועיצובית - מספר דמויות חדשות, הגיבורים שינו דרסטית את המראה שלהם ומיקום העלילה נראה מיוחד וקלימטי. עם זאת, ממש לא ציער אותי שלא חיכיתי להגיע אליו. ההתרחשויות שקרו בו היו מעניינות אילו קרו בפרק 16, לא 30.

אין לי מושג איך ובשביל מה הגיעו ב-5 פרקים מנקודה אחת לשניה, אולי זה קשור לקיצור הלא מתוכנן שנעשה בסדרה, אבל פרק 12 היה הקצה שלי, בלי הבדל לדעתי אם זו הייתה סדרה של 50 פרקים או אם הייתה סדרה של 20.



ציון סופי: 39 מתוך 100
מומלץ אם אהבתם: סרטי ההרפתקאות הבריטים The Eagle ו-The Last Legion והאנימות Kaze no Yojimbo ו-Peacemaker Kurogane.



יום חמישי, 6 ביוני 2013

Kamichama Karin, 2007, פרקים 7-12

מעולם לא ראיתי פרקי "פילר" מוסווים בצורה כל כך טובה כפרקי עלילה. למעשה, למרות שכל פרק מגלים פרט חשוב חדש, כבר הרבה פרקים העלילה מתקדמת באיטיות הנוטה לאפיזודיות. ועדיין, היוצרים מצליחים שהסדרה תרגיש כמו רצף עלילתי אחד אחיד וכלל לא אפיזודי בעזרת המשכיות בין הפרקים, עקביות וזכרון ודיאלוגים של הדמויות ופתיחת פרק מהסצינה בה הקודם נגמר. הסדרה ממשיכה מסורת וכל פרק מכיל לפחות סצינה אחת מרשימה, זכורה, מעוררת מחשבה ורגש, יוצאת דופן באיכותה.



כנראה הגורם שהכי מעלה את תחושת התקיעות העלילתית היא כמה האויבים לא יוצלחים בקרבות וגם שהם פשוט כל פעם באים עם אותה תוכנית בדיוק לתקוף לבד. מדוע אינם שולחים מפלצות או יצורים זה לפחות היה מגוון את סגנון הקרבות וניצוחם.


פרק 7 היה פרק יחסית משעמם ואפילו מאכזב יחסית לקונספט שלו והיכולות שהסדרה הפגינה כבר בפרקים קודמים אבל סצינת הסיום\קלימקס שלו בה נגנבת הטבעת של קארין מידה הייתה מבוימת פשוט מעולה וממש סחפה אותי אפילו אם ישבתי כל הפרק אפתי. גם הסצינה שלפני, בה קאזונה נתן את הבגדים שלו לקארין הייתה מפתיעה בנועזות האינטימית שלה. אני אוהב שאחד המוטיבים של הסדרה הוא תלבושות, הסדרה עושה ברעיון שימוש רב לטובה.

ציון: 5



פרק 8 היה ההזוי ביותר מאז הפרק הראשון וגם המרתק ביותר. סצינות בלי דיבור עם ויזואלים אניגמתיים, הרבה רמיזה להרס וחורבן והרבה משחקים וקפיצות בזמן גם בשביל הצופה וגם בשביל קארין עצמה. מוטיב הזמן, הפלאשבאק והחזרה בזמן שמופיע בפרק הראשון ממשיך להתפתח יחד עם העלילה ואני מתחיל לחשוב אולי הסדרה כלל אינה פלאשבאק כי אם קארין פשוט חזרה בזמן. מאוד מסוקרן לפתרון התעלומה.

ציון: 9

פרק 9 הפתיע עם כמה רמיזות שונן איי בוטות ודמות חדשה חמודה, מעניינת, מסתורית ובישוננית.

ציון: 8



פרק 10 הוא אולי פרק המעיינות החמים הטוב ביותר שראיתי מעודי ובו הבחור החדש והמסתורי מחליט לבחון קצת את גבולות הקסם של עולם הסדרה כאילו היה צופה שובב וסקרן שנשאב לתוכה. הוא מחליף את טבעות הקסם בין הדמויות הראשיות מאחורי גבן ונותן להן לעשות טרנספורמציות להנאתו. הסיטואציה יוצרת כמה רגעי קרוסדרסינג משובחים, משעשעים עד אמיצים. מה שהכי הרשים היה הבימוי שלא היסס להסתכל על הפן הדרמטי של סיטואציות הנהוגות לרוב להיות קומדיה בלבד והכנות וישירות שהיצירה דורשת מצופיה כשהיא מרשה לעצמה להיות רצינית ברגעים שנראה שעלולים להצחיק את הצופים מרוב מבוכה.


תצויין לטובה גם סצינת המעיינות של קארין והימקו נטולת ההחפצה ומלאת החמידות. גם רמיזות השונן איי הבוטות ממשיכות להופיע ומעלות סקרנות לאן קו העלילה הזה הולך. הפרק גם מעלה את התחושה שהבחור היפה בו קארין מאוהבת הוא למעשה אישה וזו תפנית מעניינת מאוד.

ציון: 8



פרק 11 היה הרבה יותר קליל ומשוחרר, אולי קצת יותר מדי. ידיהם של קארין וקאזונה נדבקות אחת לשניה בדרך קסם והם מתמודדים עם המצב במשך כל הפרק. הקונספט מעולה אבל הביצוע היה יחסית רופף עם כל מני רעיונות חסרי הגיון או הסבר כמו שהם נאלצים להאכיל אחד את השני (למה?) או שזה לא נותן להם חסרון בקרב כי האוייבים חושבים שזה קסם מיוחד (למה?). אחת הסצינות הקלימטיות של הסיפור הזה, בה הם נאלצים להמציא ריקוד זוגי, הייתה מבוימת בצורה תמוהה עד רעה אך סצינת סגירת הסיפור פשוט העיפה אותי מרוב שהייתה יפה ורגישה ועלתה על כל ציפיותיי של איך שחרור הקסם ייתבצע. בעיני תסריטאיי הסדרה הזו גאונים.

ציון: 6



פרק 12 עסק בתהייה של קארין עד כמה היא באמת מכירה את הבן אדם שהיא אוהבת והתשובה שהיא תגלה עשויה להפתיע אותה. גם הפעם התסריט מצליח להעלות ניואנסים דקים ומדויקים של רגשות בני אדם ובו בזמן להיות קומדיה משובחת.

ציון: 9

מחכה להמשך. (:


דעתה של גל על פרקים 7-9

http://allemandanotes.blogspot.co.il/2013/06/kamichama-karin-7-9.html

דעתה של גל על פרקים 10-12

http://allemandanotes.blogspot.co.il/2013/06/kamichama-karin-10-12.html





Jinrui wa Suitai Shimashita, 2012, ביקורת

שם האנימה: Jinrui we Suitai Shimashita (תרגום: Humanity Has Declined)
שנה: 2012
אורך: 12 פרקים
ז'אנר: סיינן, slice of life, פוסט אפוקליפטי, קומדיה, סוראליזם



בשמחה והקלה רבה אני מסיים את הסדרה Humanity has Declined, סדרה שנמשכתי אליה בצורה בלתי מרוסנת בעקבות סגנון הציור המקסים שלה והדרך בה האנימציה שמה אותו לראווה. הייתי צריך לראות כאזהרה את העובדה שהיא סדרת קומדיה, את העובדה שהיא סיינן, את העובדה שאינה רומנטית, ואת העובדה שהיא slice of life sci-fi, אך הארט תפס אותי ולא עזב. מראש לא אהבתי אותה, אך כל פרק נתתי עוד צ'אנס, ובסוף כשכבר הבנתי שלא ייצא מהסדרה הזו כלום לא נשאר לי הרבה כדי לסיים אותה.

גיבורת הסדרה חיה בעולם פוסט אפוקליפטי בו יצורים קטנים ומחוייכים הנקראים "פיות" אוחזים בטכנולוגיות הגבוהות ביותר וכמו שם הסדרה "האנושות הדרדרה". הגיבורה עובדת כדוברת הפיות של הכפר שלה וכל פרק נקלעת לדילמה או תעלומה חדשה שעליה לפתור. בין הדמויות החוזרות יש את הסבא, מעסיקה של הגיבורה, עוזר צעיר שעומד לשירותה וחברת ילדות מעריצת שונן איי. במסע הסוראליסטי וההזייתי שלה היא פוגשת דמויות שונות ומטורללות ונקלעת לסכנות בלהתיות וחסרות הגיון.



כל זוג פרקים מספר סיפור העומד בפני עצמו וזוגות הפרקים מסודרים בצורה לא כרונולוגית. שני עקרונות אלה מקשים על הסדרה להכיל פיתוח דמויות או התפתחות כל שהיא ונראה שגם הסדרה לא מעוניינת בכך די. רוב ההומור הוא ציני עד מקאברי ורוב הזמן הגיבורה מבקרת את הסובבים אותה במחשבתה ולא חולקת עימם את דעותיה האמיתיות. הודות לכך תחושת הריחוק והניכור, שבכל מקרה נובעת מההומור הציני, גוברת.

היוצרים גם לא ניסו להקל על גיבורתם ואכן רוב הדמויות שפיזרו סביבה קשות לתקשורת. רוב דמויות האדם משוגעות ומנהלות שיח חירשים, הפיות בעלות רמת התבטאות והבנה מאוד מוגבלים ומתנהגות כעדר ונוסף על כל אלה הבחור הראשי אינו מוציא הגה מפיו במהלך כל הסדרה.



אני חושב שעיצוב הגיבורה והסדרה כולה נועד להיות ציני. למרות שהגיבורה יפה ומתוקה עם שיער ורוד גולש וכל העולם הוא בצבעי פסטל לא יפריע ליוצרים לצחוק על נושאים כמו מוות, דכאון וניוון ריגשי. לגיבורה אין שם. אני לא יודע מאיפה הטרנד הנורא הזה הגיע לאחרונה אבל זה בטח לא עוזר לפתח אמפתיה, סימפתיה או דמות אצל הדמות.

אני מרגיש שיש בסדרה הזו שנאה לכל דבר חמוד, עדין ואף נשי. אם הגיבורה מגיעה לחיות כמו נסיכה זה בגלל שהיא ניצלה פיות תמימות בדרך, אם יש חבורת בנות ששותה תה הן בסתר מלאות מזימות אחת נגד השניה, אם הגיבורה מחייכת ואומרת דבר מתוק היא לבטח חושבת את ההפך ויש לה איזה תחמון מאחורי החיוך ועל סצינת הגור אין בכלל מה להרחיב.



כאמור, רוב צפייתי בסדרה נעה בין חוסר נעימות לשיעמום. יש רגעים מעטים מבליחי רגש - העולם הבודד, ההרוס והמטורלל שיצרה הסדרה מצליח לפעמים גם לגעת בנושאים האנושיים שעולים ממנו. הפסקול העדין והנעים עוזר ברגעים האלה ומבלבל לגבי כוונתו האמיתית, האם צינית או כנה היא. אלה היו רגעים נדירים אך גם מהטובים יותר של הסדרה וחבל שלא התמקדה או העמיקה בהם. בעותה עת אני דורש גם רומנטיקה, דבר שהיה עשוי להגביר דרסטית את הנאתי מהסדרה.

בשורה התחתונה Humanity has Declined היא סדרה מתסכלת ולא נעימה לצפייה, המומלצת לכם אם אתם אוהבים הומור ציני ולא מחפשים סדרה עם אינטרקציות אדם מורכבות או מטובלות בכנות או אהבה.



אם מצאתם את דעתי מועילה או בא לכם לקרוא עוד אשמח אם תצביעו לביקורתי בmyanimelist שכן היא נקברה כה עמוק ע"י פאנאטים של הסדרה שכרגע אף אחד לא ייראה אותה.

ציון סופי: 40 מתוך 100
מומלץ אם אהבתם: הסדרות המצוירות של Seth MacFarlane ו-Matt Groening, הסדרה Allen Gregory, האנימה Excel Saga והסרט האמריקאי Citizen Ruth.