שם האנימה: Amnesia
שנה: 2013
אורך: 12 פרקים של חצי שעה
ז'אנר: הארם, מיסתורין, מתח, דרמה
"אמנזיה" היא אנימת הארם מיסתורין מודרנית עם נגיעות פנטזיה המבוססת על משחק דייטינג סים לבנות. גיבורת הסדרה חסרת האופי והשם מוקפת בבנים חתיכים שרוצים להיות בקרבתה, הסדרה מחולקת לסאגות - כל אחת מהן מתמקדת בבן אחר. כל בן בסאגא שלו מופיע ברמה אינטנסיבית אבל בכל זמן אחר בסדרה תפקידו יורד למינימום.
בפרק הראשון הגיבורה מתעוררת בבית קפה, לבושה כמלצרית, לחלוטין ללא זיכרון. שדון קטן שרק היא יכולה לראות מופיע מולה בעוד שאר המלצרים מנסים לברר ממה התעלפה לפני שהתעוררה. השדון פוקד על הבחורה להסתיר ולא לגלות לאנשים סביבה שאינה זוכרת דבר מחייה, גם לא את שמה, ולהתנהג כאילו הכל בסדר. היא מקשיבה לו ללא מחשבה שניה.
כעבור מספר ימי התחזות, בין דירתה הבודדה לעבודתה, היא מגלה שהיא בעצם כל פעם חוזרת לאותו תאריך, ה-1 באוגוסט, ושהיא לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה או להזכר איך הגיעה אליו. כל זאת עדיין לא משכנע אותה לשנות את דרכיה והיא דובקת בעמדתה לא לחלוק את צרתה עם אף אחד, גם אם היא בוטחת בו מספיק כדי להסתובב איתו ביער לבד, לבוא לדירתו ולהתנשק איתו.
העלילה ריקנית וחסרת היגיון ברמה מחפירה. במהלך הסדרה התחושה נעה בין שיעמום לחידתיות מסקרנת אך עד סוף הסדרה לא מופיע שום הסבר הגיוני להתרחשות העלילתית הביזארית והמחוררת. דווקא מדיום הפנטזיה הגמיש והמעורפל שהיוצרים לקחו על עצמם יכל היה להוות מגרש נהדר לפיתוח וחקירת דמויות, עולם שיילך יותר על הגיון ריגשי מהגיון שיכלי. הבעיה היא שגם דמויות אין, בלשון המעטה.
הגברים שמקיפים את הבחורה ב"אמנזיה" הם מסתוריים ומסוכנים. לכל אחד מהם יש שלדים בארון אך הסכנה האמיתית בהם היא שאינם רואים את מצוקתה האדירה של הגיבורה. הסדרה זועקת לדמות ראשית פועלת, חוקרת וחשדנית. אם במקום לשתוק היא הייתה מדברת, אם היא הייתה מנסה לחקור את העולם הדל, מלאכותי וחלול שמקיף אותה, ייתכן שהייתה יכולה להציל את הסדרה הזו מאבדון.
רצון הגיבורה להסתיר את שאינה זוכרת דבר ממה שקורה סביבה לא גירה את התסריטאים לכתוב סצינות בהם היא נאבקת על ההסתרה, מנסה להמציא סיפור כיסוי או אפילו לחקור משהו לגבי עצמה הקודמת. במקום זה היא פשוט לא מתקשרת - כשיש לה שאלות היא לא שואלת אותן, כשלא נעים לה או שהיא מפחדת היא לא משתפת.
האוטיזם של הדמות הראשית יוצר חוויית צפייה מיוחדת של ניתוק וניכור. בשמחה הייתי מקבל מספר פרקים בסגנון הזה למען הייחוד, הסקרנות והתחושת שתתקבל כשיגיע שינוי, אך המצב לא משתנה - אפילו בפרק האחרון, והנושאים הראשיים בפרק הזה בכלל מראים שהכותבים לא מבינים חצי דבר בסיפורת ובניית סיפור. העובדה שגיבורה שתקנית דורשת מינימום עבודה מכותביה גם היא מעלה את החשד שזו הייתה המחשבה המכריעה מאחורי עיצוב דמותה.
כל אחד מדמויות הגברים נחשף בפני הגיבורה עד סיום הסאגא שלו. הדיאלוגים עם הבחורים מתמקדים רק בהם, בבעיות שלהם ולפעמים גם בכמה שהם אוהבים את הבחורה - אהבה שלרוב התחילה מלפני תחילת הסדרה, כמה נוח, כנראה כדי לחסוך תירוצים והסברים להתאהבויות האלה. מה בעצם הגברים אוהבים בבחורה? האם הם לא שמים לב להבדל בהתנהגותה לאחרונה? האם יש הבדל בכלל?
מול היוצרים עומדת בעיה גדולה לא פחות כשהם נאלצים לכתוב דיאלוגים בין הגיבורה לשדון הילדותי, הדברן והמיותר שמסתובב איתה. מראש הצורך התסריטאי בו אינו ברור, אך ברור שאיתו היא לא אמורה לשתוק, ממנו אין לה מה להסתיר, הוא אמור להיות שותף למסע שלה, הוא אמור להיות המקום שלה לשתף, להתייעץ, לפרוק את כל השתיקה שלה ממהלך היום. במקום זאת, היא שותקת איתו באותה מידה.
לא ברור כמה השדון הזה יודע, איך בדיוק התנהלו חייו לפני שהוא פגש אותה, האם בכלל היו לו - כך או כך הוא לא מוצא לנכון לפתוח שיחה על זה וגם היא לא. מה שכן על כל צרה ודילמה שעומדת מולם הוא יודע מה לאמר - "אל תגידי לו", "אל תלכי איתו", "תברחי מפה", "למה הוא מסתכל עלייך", "תשאלי אותו", "אל תקשיבי לו" ושלל ציוויים שכאלה אשר נענים רק בציות וללא שום דיון, מתח או ביקורת מצידה.
מסתמן שהשדון לוקח את ההחלטות והבחורה היא המבצעת - האם השדון אמור להיות ביטוי גשמי של רצונות הבחורה? מדוע בכלל ההפרדה הזו בין שתי הדמויות שמרגישות כמו דמות אחת? אם היו ההחלטות באות מן הבחורה עצמה זה היה הופך אותה לטיפה יותר נכבדת, מעניינת וקיימת. לא מספיק שהיא עושה בחירות מטומטמות, אפילו לא היא אחראית עליהן.
כפי שכבר הבנתם מערכות היחסים בסדרה הן דבר מאוד מוגבל שכן כולן עוברות דרך הפילטר של הבחורה הראשית המאותגרת. מאותה סיבה גם היכרות עם הדמויות הוא דבר מאוד מוגבל, אבל בכמה רגעי חסד הגברים חושפים צדדים אמיתיים ומסקרנים, הו אז מגיע הזמן לחזור חזרה ל-1 באוגוסט ולמרות שהגיבורה זוכרת את האירועים שקרו נראה שפשוט לא אכפת לה והיא עוברת לבחור חדש.
אני מצטער לבשר שאין בחור אחד שהוא יותר דומיננטי מהאחר וסיום הסדרה אינו חד משמעי מבחינת זוגיות. הכיצד, דמותית ותסריטאית, אין בחור שהיא מתאהבת בו? הכיצד אין אחד שהיא רוצה להיות רק איתו גם אם זה כל פעם אותו תאריך שחוזר על עצמו? אם משהו הופך את הסדרה רבויית החיבוקים והנשיקות האלה להיות לא רומנטית זו הדמות הראשית קרת הרגש.
בחור אחד מנסה לחקור את מצבה בצורה ישירה, הגיונית והכי מעניינת וגם נראה שהוא אוהב אותה בצורה הכי בריאה מכל הגברים. דווקא הוא מקבל את הכי פחות זמן מסך מבין האופציות, אבל הפרק המרכזי שלו הוא הפרק הטוב בסדרה הזו, בו הוא מנסה לתקשר עם השדון דרכה. גם החוויות איתו נמחקות כשהזמן חוזר ל-1 באוגוסט וכאמור הבחורה לא מחליטה לחזור לדבר איתו.
בשורה התחתונה אמנזיה היא סדרה נוראית ועוול לז'אנר שלה, אבל כדאי לזכור שהיא קיימת.. ואולי אפילו לרפרף על פרקיה במהירות, סתם כדי לקחת את הדבר היחיד שטוב בה, הויזואליות.
על העיצוב הויזואלי אין מה להרחיב כשיש תמונות כה יפיפיות. תזוזה לרוב נשמרת למינימום, כנראה מתקציב נמוך, אך הארט הוא אחד היפים שראיתי, פשוט תענוג לעיניים. עיצוב הדמויות וקומפוזיציות הפריימים של הסדרה הזו מעלה יותר רגש מהתסריט עצמו. הדמויות אמנם בקושי מחליפות את בגדיהם המפוארים במהלך הסדרה אבל אם ננתח את הסדרה הזאת ברמת ההגיון אנחנו לא נצא מזה.
מומלץ אם אהבתם: Sukisho, Gakuen Heaven, Soul Survivors, I Know Who Killed Me
ציון סופי: 25 מתוך 100
שנה: 2013
אורך: 12 פרקים של חצי שעה
ז'אנר: הארם, מיסתורין, מתח, דרמה
"אמנזיה" היא אנימת הארם מיסתורין מודרנית עם נגיעות פנטזיה המבוססת על משחק דייטינג סים לבנות. גיבורת הסדרה חסרת האופי והשם מוקפת בבנים חתיכים שרוצים להיות בקרבתה, הסדרה מחולקת לסאגות - כל אחת מהן מתמקדת בבן אחר. כל בן בסאגא שלו מופיע ברמה אינטנסיבית אבל בכל זמן אחר בסדרה תפקידו יורד למינימום.
בפרק הראשון הגיבורה מתעוררת בבית קפה, לבושה כמלצרית, לחלוטין ללא זיכרון. שדון קטן שרק היא יכולה לראות מופיע מולה בעוד שאר המלצרים מנסים לברר ממה התעלפה לפני שהתעוררה. השדון פוקד על הבחורה להסתיר ולא לגלות לאנשים סביבה שאינה זוכרת דבר מחייה, גם לא את שמה, ולהתנהג כאילו הכל בסדר. היא מקשיבה לו ללא מחשבה שניה.
העלילה ריקנית וחסרת היגיון ברמה מחפירה. במהלך הסדרה התחושה נעה בין שיעמום לחידתיות מסקרנת אך עד סוף הסדרה לא מופיע שום הסבר הגיוני להתרחשות העלילתית הביזארית והמחוררת. דווקא מדיום הפנטזיה הגמיש והמעורפל שהיוצרים לקחו על עצמם יכל היה להוות מגרש נהדר לפיתוח וחקירת דמויות, עולם שיילך יותר על הגיון ריגשי מהגיון שיכלי. הבעיה היא שגם דמויות אין, בלשון המעטה.
הגברים שמקיפים את הבחורה ב"אמנזיה" הם מסתוריים ומסוכנים. לכל אחד מהם יש שלדים בארון אך הסכנה האמיתית בהם היא שאינם רואים את מצוקתה האדירה של הגיבורה. הסדרה זועקת לדמות ראשית פועלת, חוקרת וחשדנית. אם במקום לשתוק היא הייתה מדברת, אם היא הייתה מנסה לחקור את העולם הדל, מלאכותי וחלול שמקיף אותה, ייתכן שהייתה יכולה להציל את הסדרה הזו מאבדון.
רצון הגיבורה להסתיר את שאינה זוכרת דבר ממה שקורה סביבה לא גירה את התסריטאים לכתוב סצינות בהם היא נאבקת על ההסתרה, מנסה להמציא סיפור כיסוי או אפילו לחקור משהו לגבי עצמה הקודמת. במקום זה היא פשוט לא מתקשרת - כשיש לה שאלות היא לא שואלת אותן, כשלא נעים לה או שהיא מפחדת היא לא משתפת.
האוטיזם של הדמות הראשית יוצר חוויית צפייה מיוחדת של ניתוק וניכור. בשמחה הייתי מקבל מספר פרקים בסגנון הזה למען הייחוד, הסקרנות והתחושת שתתקבל כשיגיע שינוי, אך המצב לא משתנה - אפילו בפרק האחרון, והנושאים הראשיים בפרק הזה בכלל מראים שהכותבים לא מבינים חצי דבר בסיפורת ובניית סיפור. העובדה שגיבורה שתקנית דורשת מינימום עבודה מכותביה גם היא מעלה את החשד שזו הייתה המחשבה המכריעה מאחורי עיצוב דמותה.
מול היוצרים עומדת בעיה גדולה לא פחות כשהם נאלצים לכתוב דיאלוגים בין הגיבורה לשדון הילדותי, הדברן והמיותר שמסתובב איתה. מראש הצורך התסריטאי בו אינו ברור, אך ברור שאיתו היא לא אמורה לשתוק, ממנו אין לה מה להסתיר, הוא אמור להיות שותף למסע שלה, הוא אמור להיות המקום שלה לשתף, להתייעץ, לפרוק את כל השתיקה שלה ממהלך היום. במקום זאת, היא שותקת איתו באותה מידה.
לא ברור כמה השדון הזה יודע, איך בדיוק התנהלו חייו לפני שהוא פגש אותה, האם בכלל היו לו - כך או כך הוא לא מוצא לנכון לפתוח שיחה על זה וגם היא לא. מה שכן על כל צרה ודילמה שעומדת מולם הוא יודע מה לאמר - "אל תגידי לו", "אל תלכי איתו", "תברחי מפה", "למה הוא מסתכל עלייך", "תשאלי אותו", "אל תקשיבי לו" ושלל ציוויים שכאלה אשר נענים רק בציות וללא שום דיון, מתח או ביקורת מצידה.
מסתמן שהשדון לוקח את ההחלטות והבחורה היא המבצעת - האם השדון אמור להיות ביטוי גשמי של רצונות הבחורה? מדוע בכלל ההפרדה הזו בין שתי הדמויות שמרגישות כמו דמות אחת? אם היו ההחלטות באות מן הבחורה עצמה זה היה הופך אותה לטיפה יותר נכבדת, מעניינת וקיימת. לא מספיק שהיא עושה בחירות מטומטמות, אפילו לא היא אחראית עליהן.
כפי שכבר הבנתם מערכות היחסים בסדרה הן דבר מאוד מוגבל שכן כולן עוברות דרך הפילטר של הבחורה הראשית המאותגרת. מאותה סיבה גם היכרות עם הדמויות הוא דבר מאוד מוגבל, אבל בכמה רגעי חסד הגברים חושפים צדדים אמיתיים ומסקרנים, הו אז מגיע הזמן לחזור חזרה ל-1 באוגוסט ולמרות שהגיבורה זוכרת את האירועים שקרו נראה שפשוט לא אכפת לה והיא עוברת לבחור חדש.
אני מצטער לבשר שאין בחור אחד שהוא יותר דומיננטי מהאחר וסיום הסדרה אינו חד משמעי מבחינת זוגיות. הכיצד, דמותית ותסריטאית, אין בחור שהיא מתאהבת בו? הכיצד אין אחד שהיא רוצה להיות רק איתו גם אם זה כל פעם אותו תאריך שחוזר על עצמו? אם משהו הופך את הסדרה רבויית החיבוקים והנשיקות האלה להיות לא רומנטית זו הדמות הראשית קרת הרגש.
בשורה התחתונה אמנזיה היא סדרה נוראית ועוול לז'אנר שלה, אבל כדאי לזכור שהיא קיימת.. ואולי אפילו לרפרף על פרקיה במהירות, סתם כדי לקחת את הדבר היחיד שטוב בה, הויזואליות.
על העיצוב הויזואלי אין מה להרחיב כשיש תמונות כה יפיפיות. תזוזה לרוב נשמרת למינימום, כנראה מתקציב נמוך, אך הארט הוא אחד היפים שראיתי, פשוט תענוג לעיניים. עיצוב הדמויות וקומפוזיציות הפריימים של הסדרה הזו מעלה יותר רגש מהתסריט עצמו. הדמויות אמנם בקושי מחליפות את בגדיהם המפוארים במהלך הסדרה אבל אם ננתח את הסדרה הזאת ברמת ההגיון אנחנו לא נצא מזה.
ציון סופי: 25 מתוך 100
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה