שם הסרט: Balls Out: Gary the Tennis Coach
שנה: 2009
ז'אנר: קומדיית תיכון
במאי: דני ליינר (אחי איפה האוטו שלי, הרולד וקומר)
לי תמיד היה קטע עם ילדים רעים. התנהגותם מרתקת אותי כי הם מרגישים לי כל כך הפוכים ממני, אבל בלי פלצנות הם פשוט עושים לי את זה. אחד הדברים שמעניינים אותי בסרטים עם גיבורים מהסוג הזה הוא הצלילה אל תוך עולם ערכים שהוא הפוך לחלוטין משלי וממה שאני מאמין בו.
בשנות ה-80' יצאו הרבה סרטים שהתגאו בגיבור מתנשא, חצוף, שובב ומרושע שחמק מלקח בסוף הסרט ואף לימד לקח את האחרים. אני מאמין שצופים, צופות והורים רבים הביעו התנגדות לייצוג זה ומאז הוא נסגר עמוק בארון ויוצא רק כדמויות צדדיות הנענשות על מעשיהן למען ריצוי והרגעת הצופים.
אני חושב שאם קהל ההמון יינסה לשאוף יותר לגישה של הבנת האחר מאשר לבקר אותו תהיה אפשרות לסרטים מעניינים יותר. במקום זה נראה שהקהל כופה את עצמו על דמויות ועולם הסרטים וכל דמות מקבלת את הסוף שעולה בקנה אחד עם מערכת האמונות המודרניות הנאורה. אפילו אם בעולם האמיתי ללא פיקוח הצנזורה הדמות הייתה מגיעה למקומות שונים ולוקחת החלטות שונות לחלוטין.
Balls Out: Gary the Tennis Coach הוא סרט קומדיית גועל אמריקאית טיפוסית לכל דבר, רק שנראה שהוא מכוון לקהל שנמשך לגברים. לפני שאבחן אם אני צודק או לא, תודו שזה קונספט מבריק, שכן זה בדיוק ההפך מקהל היעד המקובל של הז'אנר. עם זאת, עלילתית אין בסרט הבדל נראה לעין ומהתקציר שלו אי אפשר לנחש את מה שאני ניחשתי עליו בזמן הצפייה.
הסרט מספר על גארי, שרת תיכון חרמן עם אובססייה לטניס - משחק שחי בצל מסורת הפוטבול האמריקאי. יום אחד מת מאמן הטניס של התיכון וגארי יורש את מקומו ומוביל את הקבוצה אל משחק הגביע. במהלך הסרט גארי פוגש ומכיר דמויות מגוונות כמו ג'ני, בת המאמן המנוח שעימה הוא רוקם קשר מיוחד, סטיב, מורה מופנם שמצוות אל גארי באימון הקבוצה ומייק, השחקן המצטיין של הקבוצה.
גיבור הסרט משוחק על ידי שון וויליאם סקוט. הוא לא סתם דמות ראשית אלא מרכז כל הסרט, שמתחלק בין סצינות שלו לבד לסצינות שלו עם דמויות צדדיות. סקוט מגיש כאן תעתיק מאוד דומה לדמותו המזוהה ביותר, "סטיפלר" מאמריקן פאי. התסריט כל כך בנוי על השטיקים המוכרים שלו שאני תוהה אם הסרט בכלל היה נוצר אילו היה מסרב להצעה.
אמנם יש לסרט עלילה, אבל נראה שהרעיון האמיתי שלו הוא לשים את שון וויליאם סקוט בכמה שיותר מצבים מיניים או מיניים-מרומזים. החל מההתרחשויות ועד השוטים, הסרט הוא שעה וחצי של בהייה בשחקן. אני מנחש שסט הצילומים בחן את גבולות הנוחות של המשתתפים ובייחוד את שלו שכן חלק מהבדיחות הן עם דמותו אבל הרבה מהן דווקא על חשבונה, וחוצמזה חצי מזמן הסרט הוא מתערטל בגופו השרירי.
אני חושב שכל שחקן אחר שהיה עושה את הדמות היה נותן לה אופי שונה לחלוטין. יש בו משהו מאנייקי, סליזי וערמומי אך גם מפתה ונחשק. אני חושב ששון וויליאם סקוט חתיך מאוד והסיבה שהוא לא נחשב שחקן סקסי זה בגלל התפקידים שהוא לוקח שהם בדרך כלל מגעילים, כמו פה.
הסרט לעיתים מפיל על הצופה ללא הכנה רגעים שנראים דרמתיים, רוחניים או אינטימיים, שעוסקים בבדידות והגשמה עצמית. כשהם מופיעים עולה תחושה מאוד משונה - האם הסרט מנסה לומר משהו? לקחת את עצמו ברצינות? האם היוצרים מתעניינים בקומדיה הפורנוגרפית שמפוצצת את המסך או שהיא רק אמורה לתאר את עולם הגיבור, ולהוות קונטרה לעולם האמיתי, שהסרט מנסה להזכיר לנו שקיים מעבר?
עוד דבר בהקשר ולטובת הסרט הוא הצילום, שלא הרגיש נוצץ, מיופייף או פוטושופי כלל לעומת סרטים בסגנון הזה בד"כ מהוליווד. אולי מעצם ההפקה העצמאית הצילומים והתאורה הרגישו אמיתיים וטבעיים וזה חיזק את תחושת האוטנטיות ברגעים היותר שקטים ומתונים של הסרט.
כסטייה מוחלטת מהז'אנר, מעטות כמות הנשים בסרט או גופן החשוף. ג'ני, הבחורה הראשית, שונה לחלוטין מדמויות מושאי האהבה הנפוצות בז'אנר הזה. היא אוקוורדית, שקטה, לובשת בגדים כהים וארוכים ונתפסת כבחורה הגיונית, אינטלקטואלית, בודדה וקצת דכאונית.
הסצינות שלה עם גארי מרגישות כלקוחות מסרט אינדי אחר לחלוטין והבדל הגיל ביניהם (והגישה והמזג) היה מרענן ומבורך. עצוב לי שיוצרי הסרט לא הלכו עם מערכת היחסים הזו עד הסוף ולמרות העיסוק הממוקד במתח המיני ביניהם ולמרות שהסרט חוצה גבולות הרבה יותר בוטות מהבדלי גיל דווקא בנקודה הזו הסרט שם לעצמו גבול.
אני חושב שלסיים את גארי עם ג'ני היה הופך את הסרט לסיפור מסע אמיתי יותר, עם שינוי משמעותי יותר וחושף על שניהם צדדים חדשים והרבה יותר מעניינים, מפתיעים ומעמיקים מאשר הדרך שסגרו את הסיפורים שלהם.
שתי הבחורות האחרות שבסרט, אישתו של המאמן המנוח ומורה לספרדית מבית הספר, הן הרבה יותר סמליות והרבה פחות מעניינות. הן מיניות וסליזיות אבל אפילו להן אין סצינות עירום ונראה שהסרט פחות מתלהב מהן מאשר כל שטות ששון וויליאם סקוט עושה בתחתונים שלו.
מהתחושה שלי הייתי בטוח שמי שיצר את הסרט הזה הומו. הוא מרגיש כמו אסופה של פטישים מודחקים, שאם תרבות ההחפצה הנשית הייתה שוות ערך גם על גברים בטח היה להם כבר שמות. אפילו השחקן הכי טוב בקבוצה, שאמור להיות מיטונימיה לקבוצה עצמה, ממש חתיך ויפה וזה מוסיף לתחושה המדוברת.
ועכשיו קצת ספויילרים מהסרט למי שרוצה לדעת את רגעי השיא שלו מבלי לראות אותו, או לפני: גארי סוחט את התחתונים שלו לתוך משקה הבוקר שלו, גארי רץ רק בתחתונים ברדיפה אחרי שחקנים מקבוצתו, גארי מזמין זונה עם סטרפ-און שתשכב עם שחקן מקבוצתו, לאחר מכן היא מזיינת את גארי בתחת, גארי מפשיט שחקן שלו וזורק אותו למקלחות, לאחר מכן מצווה עליו ללבוש את הבגדים המיוזעים של עצמו, גארי מפנטז שהוא מזיין גמדה וגארי מעודד תלמיד שלו לצאת מהארון.
אגב, הסרט לא יצא בכלל בHD. כנראה שהוא ממש נידח.
ציון סופי: 70 מתוך 100
מומלץ אם אהבתם: Napoleon Dynamite, I Love You, Man והמיוזיקל של ג'ון ווטרס Cry Baby.
שנה: 2009
ז'אנר: קומדיית תיכון
במאי: דני ליינר (אחי איפה האוטו שלי, הרולד וקומר)
לי תמיד היה קטע עם ילדים רעים. התנהגותם מרתקת אותי כי הם מרגישים לי כל כך הפוכים ממני, אבל בלי פלצנות הם פשוט עושים לי את זה. אחד הדברים שמעניינים אותי בסרטים עם גיבורים מהסוג הזה הוא הצלילה אל תוך עולם ערכים שהוא הפוך לחלוטין משלי וממה שאני מאמין בו.
בשנות ה-80' יצאו הרבה סרטים שהתגאו בגיבור מתנשא, חצוף, שובב ומרושע שחמק מלקח בסוף הסרט ואף לימד לקח את האחרים. אני מאמין שצופים, צופות והורים רבים הביעו התנגדות לייצוג זה ומאז הוא נסגר עמוק בארון ויוצא רק כדמויות צדדיות הנענשות על מעשיהן למען ריצוי והרגעת הצופים.
אני חושב שאם קהל ההמון יינסה לשאוף יותר לגישה של הבנת האחר מאשר לבקר אותו תהיה אפשרות לסרטים מעניינים יותר. במקום זה נראה שהקהל כופה את עצמו על דמויות ועולם הסרטים וכל דמות מקבלת את הסוף שעולה בקנה אחד עם מערכת האמונות המודרניות הנאורה. אפילו אם בעולם האמיתי ללא פיקוח הצנזורה הדמות הייתה מגיעה למקומות שונים ולוקחת החלטות שונות לחלוטין.
Balls Out: Gary the Tennis Coach הוא סרט קומדיית גועל אמריקאית טיפוסית לכל דבר, רק שנראה שהוא מכוון לקהל שנמשך לגברים. לפני שאבחן אם אני צודק או לא, תודו שזה קונספט מבריק, שכן זה בדיוק ההפך מקהל היעד המקובל של הז'אנר. עם זאת, עלילתית אין בסרט הבדל נראה לעין ומהתקציר שלו אי אפשר לנחש את מה שאני ניחשתי עליו בזמן הצפייה.
הסרט מספר על גארי, שרת תיכון חרמן עם אובססייה לטניס - משחק שחי בצל מסורת הפוטבול האמריקאי. יום אחד מת מאמן הטניס של התיכון וגארי יורש את מקומו ומוביל את הקבוצה אל משחק הגביע. במהלך הסרט גארי פוגש ומכיר דמויות מגוונות כמו ג'ני, בת המאמן המנוח שעימה הוא רוקם קשר מיוחד, סטיב, מורה מופנם שמצוות אל גארי באימון הקבוצה ומייק, השחקן המצטיין של הקבוצה.
אמנם יש לסרט עלילה, אבל נראה שהרעיון האמיתי שלו הוא לשים את שון וויליאם סקוט בכמה שיותר מצבים מיניים או מיניים-מרומזים. החל מההתרחשויות ועד השוטים, הסרט הוא שעה וחצי של בהייה בשחקן. אני מנחש שסט הצילומים בחן את גבולות הנוחות של המשתתפים ובייחוד את שלו שכן חלק מהבדיחות הן עם דמותו אבל הרבה מהן דווקא על חשבונה, וחוצמזה חצי מזמן הסרט הוא מתערטל בגופו השרירי.
אני חושב שכל שחקן אחר שהיה עושה את הדמות היה נותן לה אופי שונה לחלוטין. יש בו משהו מאנייקי, סליזי וערמומי אך גם מפתה ונחשק. אני חושב ששון וויליאם סקוט חתיך מאוד והסיבה שהוא לא נחשב שחקן סקסי זה בגלל התפקידים שהוא לוקח שהם בדרך כלל מגעילים, כמו פה.
הסרט לעיתים מפיל על הצופה ללא הכנה רגעים שנראים דרמתיים, רוחניים או אינטימיים, שעוסקים בבדידות והגשמה עצמית. כשהם מופיעים עולה תחושה מאוד משונה - האם הסרט מנסה לומר משהו? לקחת את עצמו ברצינות? האם היוצרים מתעניינים בקומדיה הפורנוגרפית שמפוצצת את המסך או שהיא רק אמורה לתאר את עולם הגיבור, ולהוות קונטרה לעולם האמיתי, שהסרט מנסה להזכיר לנו שקיים מעבר?
עוד דבר בהקשר ולטובת הסרט הוא הצילום, שלא הרגיש נוצץ, מיופייף או פוטושופי כלל לעומת סרטים בסגנון הזה בד"כ מהוליווד. אולי מעצם ההפקה העצמאית הצילומים והתאורה הרגישו אמיתיים וטבעיים וזה חיזק את תחושת האוטנטיות ברגעים היותר שקטים ומתונים של הסרט.
כסטייה מוחלטת מהז'אנר, מעטות כמות הנשים בסרט או גופן החשוף. ג'ני, הבחורה הראשית, שונה לחלוטין מדמויות מושאי האהבה הנפוצות בז'אנר הזה. היא אוקוורדית, שקטה, לובשת בגדים כהים וארוכים ונתפסת כבחורה הגיונית, אינטלקטואלית, בודדה וקצת דכאונית.
הסצינות שלה עם גארי מרגישות כלקוחות מסרט אינדי אחר לחלוטין והבדל הגיל ביניהם (והגישה והמזג) היה מרענן ומבורך. עצוב לי שיוצרי הסרט לא הלכו עם מערכת היחסים הזו עד הסוף ולמרות העיסוק הממוקד במתח המיני ביניהם ולמרות שהסרט חוצה גבולות הרבה יותר בוטות מהבדלי גיל דווקא בנקודה הזו הסרט שם לעצמו גבול.
אני חושב שלסיים את גארי עם ג'ני היה הופך את הסרט לסיפור מסע אמיתי יותר, עם שינוי משמעותי יותר וחושף על שניהם צדדים חדשים והרבה יותר מעניינים, מפתיעים ומעמיקים מאשר הדרך שסגרו את הסיפורים שלהם.
שתי הבחורות האחרות שבסרט, אישתו של המאמן המנוח ומורה לספרדית מבית הספר, הן הרבה יותר סמליות והרבה פחות מעניינות. הן מיניות וסליזיות אבל אפילו להן אין סצינות עירום ונראה שהסרט פחות מתלהב מהן מאשר כל שטות ששון וויליאם סקוט עושה בתחתונים שלו.
מהתחושה שלי הייתי בטוח שמי שיצר את הסרט הזה הומו. הוא מרגיש כמו אסופה של פטישים מודחקים, שאם תרבות ההחפצה הנשית הייתה שוות ערך גם על גברים בטח היה להם כבר שמות. אפילו השחקן הכי טוב בקבוצה, שאמור להיות מיטונימיה לקבוצה עצמה, ממש חתיך ויפה וזה מוסיף לתחושה המדוברת.
ועכשיו קצת ספויילרים מהסרט למי שרוצה לדעת את רגעי השיא שלו מבלי לראות אותו, או לפני: גארי סוחט את התחתונים שלו לתוך משקה הבוקר שלו, גארי רץ רק בתחתונים ברדיפה אחרי שחקנים מקבוצתו, גארי מזמין זונה עם סטרפ-און שתשכב עם שחקן מקבוצתו, לאחר מכן היא מזיינת את גארי בתחת, גארי מפשיט שחקן שלו וזורק אותו למקלחות, לאחר מכן מצווה עליו ללבוש את הבגדים המיוזעים של עצמו, גארי מפנטז שהוא מזיין גמדה וגארי מעודד תלמיד שלו לצאת מהארון.
אגב, הסרט לא יצא בכלל בHD. כנראה שהוא ממש נידח.
ציון סופי: 70 מתוך 100
מומלץ אם אהבתם: Napoleon Dynamite, I Love You, Man והמיוזיקל של ג'ון ווטרס Cry Baby.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה