Man of Steel, 2013, ביקורת

יש לי מזל רע עם סרטי גיבורי על עכשיויים - הם פשוט עשויים נורא בעיני. אין לי בעיה עם העלילות שלהם או עם הייצוג המחפיץ שלהם לגברים חלילה, אבל איךשהו תמיד הבימוי באנאלי, התסריט לא מתייחס לדמויות, לשחקנים אין חומר לעבוד איתו והקצב מצליח לשעמם אותי מהשניה הראשונה.

הענק, ת'ור, וולברין וספיידרמן המופלא הם רק חלק מהסרטים שתרמו לגיבוש הדיעה הזו אצלי. אפילו כשלוקחים במאים מעניינים (קנת בראנה, מארק ווב, מישל גונדרי) או שחקנים טובים (אדווארד נורתון, רנה רוסו, ג'נוארי ג'ונס) זה לא עוזר ולרוב התוצאה הסופית מביכה בעיני.

לאחרונה הופתעתי לגלות מספר סרטי קומיקס שהפתיעו אותי לטובה... דרד המדהים, גרין לנטרן המתוק וקפטן אמריקה הממוצע, שאולי נותנים לי תקווה אל הז'אנר הזה.

גם סופרמן החדש, איש הפלדה, מצליח להנצל מהקללה והתוצאה הסופית היא סרט מהנה ומעניין, שאשמח לראות בשנית ואיני יכול לחכות להמשך שלו. אני מרגיש שיד הבמאי, זאק סניידר, נוכחת ואני אפילו יכול לדבר על הסרט הזה כסרט שלו, דבר די מרשים בעיני. אמנם נראה שסניידר ניסה לשנות את סגנונו בסרט הזה, אבל זה נראה כמו פיתוח אישי שלו שאינו קשור למפיקים או לדרישות מפלצתיות וכובלות, שמורגשים לי מסרטי גיבורי על אחרים שראיתי.

שם הסרט: Man of Steel (איש הפלדה)
שנה: 2013
במאי: זאק סניידר
ז'אנר: מד"ב, דרמה, רומנטיקה, גיבורי-על

אני אוהב את זאק סניידר. הסרטים שלו לא תמיד טובים אבל אני לרוב נהנה מהם וכמעט בכל סרט שלו יש לפחות דבר אחד חדשני או מעניין שאני נהנה לחקור. חוץ מזה אני אוהב ומעריך את ראיית העולם הנשקפת מסרטיו - כזו שמאדירה אומץ, טוב לב ודמויות שאמוציות מכתיבות את התנהגותן. הוא מביים בגראנדיוזיות וראוותנות, ולעומת במאים אחרים בסגנון, לרוב זה עובד לו.

כך לדוגמא סיקוונס הפתיחה הכאוטי ב"איש הפלדה" מצליח לקנות אותי אחרי מיקוח קל. אמנם הסצינה רועשת, מבלבלת, ועמוסת רגש עוד לפני שהצופה מבין בדיוק ממה הוא נובע, אבל סניידר הצליח לשכנע אותי שסגנון הבימוי הזה הולם את הסיקוונס שכן הוא מבטא הכי טוב את תחושת גיבורו. נוסף לכך הערכתי את דחיסות המידע ודרישת הריכוז הגבוהה מן הצופה והסכמתי להתמודד עם האתגר.

סניידר מצליח ללמד אותנו על הוריו של סופרמן יותר משקאל-אל יידע אי פעם. היה ממש מקסים לראות כמה כבוד סניידר נותן להם, כאילו היו גיבורי הסרט בעצמם. איילת זורר אגב נותנת אחלה תפקיד וישר מזכירה את הייצוג הנשי החיובי שמאפיין את בימויו של סניידר.

עד שאוכל להשיג סקרינשוטים תסתפקו בפוסטר הכי טוב שמצאתי. והוא אפילו לא רשמי.

מהסיקוונס הזה קאט אל קלארק קנט הבוגר. אנו ישר רואים את הבן אדם השלם, כאילו באמת היה אדם רגיל, כאילו כדי להבהיר עד כמה אינו קשור בתודעתו לאירוע המכונן של חייו, כאילו כדי לתת לנו תחושה של דף חלק, של עולם מנותק לחלוטין מהפנטזיה שהקדימה אותו. קנט משתלב נפלא בין בני האדם ומתקבלת על הדעת העובדה שקשה להם לגלות את זהותו האמיתית. יפיפה בעיני שההיכרות הראשונה של הצופה עם דמותו היא כבוגר, כמו שאנו אמורים לזהות אותו - השאר הם זכרונות ומחשבות.

ואכן מהלך תסריטאי זה איפשר להכניס את היסטוריית חייו של קנט דרך פלאשבאקים שפוקדים אותו במהלך החצי הראשון של הסרט ונותנים לתסריט את המימד הרוחני חולמני שלו, שבא לידי ביטוי גם בסגנון הצילום. הצילום חופשי ודינמי, מצלמת כתף שלא מתביישת להתקרב יותר מדי לדמויות, העריכה מצטלבת בין צילומי נוף ופרט של חפצים הממלאים את הסצינה או הדמיון. אהבתי מאוד את הרעיון של לביים את סופרמן בצורה אינטימית ומהורהרת, הצילום מתמקד על טקסטורה ותחושה של דברים עם הרבה קלוז אפים.

כניסתה של לואיס ליין, בגילומה של איימי אדאמס המקסימה, הופכת את הסרט למאוד מבטיח. להפתעתי תפקידה היה גדול ומרכזי, סצינות רבות הן בכיכובה והיא אפילו מקבלת ווייס אובר. הסרט מנסה להעביר את הסיפור גם דרך העיניים שלה ולכן חבל שבחלקו האקשני של הסרט אין לה תפקיד עלילתי חשוב מידי.

בכלל נראה שהסרט לא סגור מה הוא רוצה להיות ועד כמה רומנטי הוא רוצה ללכת מבחינת לואיס וסופרמן. מצד אחד נראה שבימוי המשחק והצילום שמים על זה דגש, עם זאת התסריט לפעמים לא תואם וחותך הרבה סצינות ביניהם באיבם. הסרט הרגיש כל כך קרוב ללהראות את לויס בורחת מסופרמן כדי להצליח לנשום, מקפצת מרוב התרגשות מסביבו ומודה בפניו בביישנות שהיא מאוהבת - שאני פשוט לא מבין למה היוצרים לא הלכו עם זה עד הסוף.

ועכשיו אחד של איימי אדמס. מישהו אולי רוצה להסביר לי למה היא לא מופיעה בשום פוסטר רשמי???

בחצי השני של הסרט צצות בעיות הרבה יותר גדולות. בעיני בחירת הרעים לא הייתה טובה, הם השתלבו רע עם קווי העלילה הראשיים - לואיס לדוגמא, ולא תרמו לפיתוח שלהם. גם הסיפור שלהם לבד לא היה כזה מעניין או מפותח כי אם דל והם היו בעלי מניעים, עומק או אסטרטגיה מינוריים.

בעצם לא מפריע לי שהאויבים בסרט הם שוליים תסריטאית, אני מבין שזה סרט פתיחה לפרנצ'ייז שצריך קודם כל לבסס את הקונפליקטים הבסיסיים של גיבורו, מצידי גם שלא יהיו אויבים מוחשיים בכלל אם הקונפליקטים הפנימיים טובים. הבעיה שלי היא שבגלל שהסיפור שלהם היה כל כך חלש והאקשן איתם ניסה להיות כל כך חזק, המפגש פשוט הרגיש נמרח. היו כמה רגעים מרגשים שבוימו וצולמו נפלא, אבל הם כמעט נאבדו בתוך התערובת הלא נגמרת.

בשורה התחתונה, גם אם בכיף הייתי נכנס עם הסרט לחדר העריכה, יצאתי ממנו ברושם מאוד חיובי, הוא העלה לי את ההערכה כלפי הבמאי ואני לא יכול לחכות לראות את סרט ההמשך.


ציון סופי: 60 מתוך 100
מומלץ אם אהבתם: כרוניקה בזמן אמת, סקיי קפטן ועולם המחר, אדם על הקצה.